גיבורי האולימפוס: האחות האבודה

פרק 9

נ.מ. פייפר
ישבנו כולנו, מחכים לפרסי ואנבת' שהתעקשו ללכת ולהביא 'אספקה', מחליפים ביננו בדיחות והשערות קלילות לגבי מה שיקרה בהמשך.
מכיוון שרובנו מעולם לא היו בטיסה ממשית ואמיתית במטוס אמיתי, אלא רק בתוך ספינות מעופפות או על פגסוסים, לא ממש ידענו מה מחכה לפנינו.
קטע שיחה בין ליאו לפרנק הגיע לאוזניי, וגרם לי להיזכר באי-רצון במה שקרה לפני שנפגשנו שוב עם פרסי, אנבת', הייזל וליאו.

-תחילת פלאשבאק-

"רגע, איפה הייזל?" פלט פרנק בלחץ.
"תירגע, היא עם אנבת' והשאר!" השיב לו ג'ייסון בצעקה.
"קדימה, כולם פה?" שאלתי, מאתרת בעיני את ג'ייסון, פרנק וניקו.
נאנחתי בהקלה כשגיליתי שכל השלושה פה איתי.
"בסדר, בואו ננסה להתקדם במעלה התור!" הצעתי, אבל ג'ייסון פסל את ההצעה בטיעון הגיוני.
"ואז מה? אנחנו לא יכולים פשוט לבוא, להתפרץ לשם ולהודיע לכולם שאנחנו עוקפים אותם בתור ככה סתם!" אמר, ולא יכולתי שלא להסכים אתו.
ניקו אמר משהו שנבלע בשאגת הקהל העולה על גדותיו ברחבי שדה התעופה.
"מה?" צעקתי אליו בחזרה, והוא השיב בקול חזק יותר; "דיבור-" קולו נקטע שוב.
"מה הוא אמר?" שאל ג'ייסון בשאגה.
ניסיתי למצוא תשובה.
הוא התחיל להגיד משהו, משהו עם דיבור...
דיבור...
הוא כיוון את האמירה אליי.
דיבור...
דיבור הקסמה!
הוא רוצה שאני אשתמש בדיבור הקסמה!
כמובן! איך לא חשבתי על זה?
"דיבור הקסמה! הוא רוצה שאני אשתמש בדיבור הקסמה!" צעקתי אל ג'ייסון בחזרה, ושמעתי קול, שקיוויתי שהיה קולו של ניקו, שאישר את דבריי.
ג'ייסון סימן לי בידו שהוא הבין, ואז הוא נסחף במעלה הזרם ונעלם משדה ראיתי.
"ג'ייסון!" קראתי, ולא יכולתי למנוע מטיפת פאניקה לעשות את דרכה אל קולי.
נדחפתי בין קהל האנשים המדברים, עד שנתקלתי בגוף גדול וחזק של מישהו, שמיהר למלמל אליי התנצלות קטנה ולחוצה בקול מוכר שגרם לליבי הפועם במהירות להירגע מעט.
אנחת הקלה קטנה חמקה משפתיי, כשביטאתי את השם המוכר; "פרנק. תודה לאלים."
נאחזתי בפרנק חזק ככל יכולתי, תפסתי בחוזקה בידו ומשכתי אותו אחריי אל עבר האחרים.
"ניקו!" קראתי בחוזקה. "ג'ייסון!"
אבל גם אם היו תשובות, לא יכולתי לשמוע אותן מעל כל הרעש שנוצר.
נאנחתי.
צריך לעשות את זה בדרך הקשה.
"היי, סליחה." אמרתי בקול מנומס ונעים אל שומר שעמד באמצע ההמולה המרכזית, ידו על המגפון שלו, כאילו מנסה להשליט סדר אבל לא יודע איך, ופיו זז ללא תועלת, מנסה לגרום למיליוני האנשים שמכתרים אותו מכל צדדיו להקשיב.
הוא הסתובב אליי במבט זועף, אבל הבעת פניו השתנתה כשראה את פניי.
מכאן דיבור ההקסמה עשה את שלו.
"סליחה, אדוני? שני חברים טובים שלי הלכו לאיבוד, ואני ממש אשמח אם תעזור לי למצוא אותם."
הוא בחן אותי במבט רעבתני שגרם לי לרצות לתקוע בו את הפגיון שלי חמישים פעם ואז להקיא על גופתו המתה, אבל לא יכולתי.
לא עכשיו, לכל הפחות.
על פניו התפרש מבט חולמני כשקולי הדהד שוב ושוב באוזניו.
נראה היה שהוא מתלבט מעט, רק לשנייה, אז כדי להיות בטוחה במאה אחוז שהוא נמצא בכיס הקטן שלי, הוספתי עוד משהו אחד אחרון.
"כבר הזכרתי שזה ממש ישמח אותי? ואני בטוחה שאחרי זה אני אוכל גם לשמח אותך." אמרתי לו במתיקות, רפרפתי בריסיי בצורה פלרטטנית וכדי להוסיף על כל זה, גם קרצתי אליו בצורה שאני מקווה שנראתה שובבה.
זה קנה אותו לגמרי.
"בטח, יפהפייה. אבל רק אם תבטיחי לי שהחברים האלו הם רק חברים, ולא יותר." הוא קרץ אליי בחזרה בצורה מחליאה שגרמה לי כמעט להקיא בשקט בפה שלי.
צחקקתי ועפעפתי שוב בריסיי.
"ברור שלא." עניתי בלחש כדי להוסיף אפקט דרמטי, מבליטה את חזי ושפתיי ככל יכולתי.
"ובכן, יפהפייה, מה השמות שלהם?" שאל אותי השומר, מבטו עובר ומחליק בצורה רעבה על כל עצם ועצם בגופי.
חייכתי אליו שוב, ואמרתי לו את השמות בלחש באוזן, מקפידה לוודא שנשימתי החמה נושפת על עורפו בנשיפות קטנות ונעימות.
יכולתי לשמוע את אנקת התענוג הקטנה שלו, וקיוויתי שאחרי שכל זה ייגמר אני אוכל לשחוט את עורי מעל גופי כדי להוריד ממני את הצחנה של אותו השומר, כשהוא כיווץ את אצבעותיו בחוזקה על ירכי האחורית.
נמנעתי בכל כוחי מלהקיא, לבכות, לעשות מקלחת חזקה ולשרוט אותו בכל גופו המחליא באותו הרגע.
"ניקו די-אנג'לו וג'ייסון גרייס, אתם מתבקשים להגיע אל הכיכר המרכזית ברגע זה. אני חוזר, ניקו די-אנג'לו וג'ייסון גרייס מתבקשים להגיע אל הכיכר המרכזית, נא לפנות להם את הדרך, תודה." חזר השומר במגפון על השמות שנתתי לו.
ידעתי שזה סיכון, לחשוף אותנו ככה, אבל לא ראיתי איזה עוד ברירה נשארה לי.
לשמחתי, לא עברו יותר מכמה שניות לפני שראיתי את מעיל העור הבלוי של ניקו ואת נצנוץ המשקפיים הזהובים הדקים של ג'ייסון.
התאפקתי מלקרוא בשמו של ג'ייסון, לרוץ אליו ולחבק אותו בכוח עד שייגמר לי האוויר.
אבל לא יכולתי לעשות את זה עכשיו, כי אחרי הכל, יש לי תפקיד לשחק.
האנשים שקרובים אלינו פינו לג'ייסון ולניקו את הדרך ברטינות ותלונות, אבל לבסוף הם הגיעו אלינו.
ניקו וג'ייסון עמדו המומים למראה השומר שקרא להם בכריזה ולמראי ולמראה פרנק העומדים לידו בחוסר-מעש, ואז מבטו של ג'ייסון פגש במבטי, וראיתי שלאט לאט הוא מבין את הסיטואציה.
ניקו החל לקלוט גם כן.
"תודה רבה. שימחת אותי מאוד. עכשיו, אני רוצה שתלך מכאן, אל תדבר על מה שקרה כאן אף פעם עם אף-אחד, ואל תתקרב אליי יותר לעולם. זה ימלא אותי שמחה מאוד. אתה מבין, אהובי?" פקדתי עליו בקול מתוק נוטף זיוף, והוא מצמץ פעם אחת לפני שחייך אלי שוב בפלרטטנות דוחה, מתעלם מהקהל שפלט עלבונות לעברנו, ונעלם במהירות מזווית העין.