גיבורי האולימפוס: האחות האבודה

פרק 6

נ.מ. אנבת'
"בואו נעבור על הכל פעם אחת אחרונה." דרש כירון, ואנחות ורטינות נשמעו בתגובה. "אחד - תנסו ללכת תמיד לפחות שני אנשים ביחד, כדי שאף אחד לא ייתפס לבד, חשוף. שתיים - אם יש לכם הרגשה חשודה, אפילו תחושת בטן, ישר תבדקו את זה, אל תחכו לרגע האחרון. שלוש - כשתמצאו אותה, תשתמשו בפנינים, אבל קודם תוודאו שכולכם שם. ואם אתם מגיעים למבויי סתום, להוכחה ברורה שהיא לא קיימת, עזבו הכל ותחזרו לכאן, בלי גינונים מיותרים. הכל מובן?"
כולנו, השבעה וניקו, הנהנו לאישור.
"בשביל מה הפנינים האלו שוב?" התערב וויל, שעמד בפתח החדר עם תיק מלא בידו.
"הן למקרה חירום בלבד, במקרה של יציאה דחופה. הן פועלות כמו הפנינים שהיו לפרסי, אנבת' וגרובר במסע שלהם לשאול, רק שהן יחזירו אותם לכאן בשנייה שהן יתפוצצו." הסביר כירון בסבלנות.
"אה. זה נשמע... בטוח יחסית, אני מניח." קולו היה ניטרלי, אבל יכולתי לשמוע את הדאגה המסתתרת מתחת.
הוא הושיט לניקו את התיק, ואיתו חבילת כריכים.
ניק גלגל את עיניו אחרי שנחתו על חבילת הכריכים העטופה היטב.
"אני לא צריך את זה." אמר ודחף את החבילה בכוח בחזרה לידיו של וויל.
"כן אתה כן. אתה לא אוכל, ואני לא אהיה שם כדי לוודא שאתה כן עושה את זה, מה שאומר שאתה צריך שמישהו יעשה את זה במקומי." השיב וויל בעקשנות ודחף בכוח רב יותר את החבילה בחזרה לידיו של ניקו.
"אני לא צריך אף אחד שישמור עליי-" פתח ניקו בנימה מעוצבנת, ו-וויל התערב ואמר בשעשוע זעיר: "כן אתה כן."
ניקו התעלם.
"ויכולתי להכין את התיק בעצמי." הוא לקח בתוקפנות את התיק מידיו החזקות של וויל ודחף את חבילת הכריכים באגרסיביות אל תוך פנים התיק.
וויל גלגל עיניים לנוכח המחזה וחייך חיוך קטן ומלא חיבה.
פייפר, מצידה, בהתה בהם בהתרגשות.
נאנחתי אליה בשעשוע מעורב בייאוש ונעניתי את ראשי.
היא החזירה לי הנהון שפירושו היה שונה לגמרי מכוונתי, וחיוכה התרחב.
כירון כחכח בגרונו והוציא את כולם מהמצב שהיו שרויים בו.
"טוב, אז עכשיו כשכולם צוידו בהספקה הדרושה, אתם מוכנים לצאת לדרך?"
ראיתי את ניקו מעווה את פניו למשמע המילים ואז מהנהנן בשקט כמו כולם.
כירון התקרב אליי בזמן שכולם מיהרו ללכת לעשות פרידות אחרונות, בין אם זה מאחד החניכים או מהמשפחות המועטות שנשארו לחלקנו.
אני יודעת שזה נשמע מדכא קצת, כאילו אנחנו עושים מזה עניין, כלומר, אחרי הכל, זו בסך הכל נסיעת 'עסקים', אפשר לקרוא לזה ככה, קצרה לניו אורלינס, לא יותר.
אבל במהלך 'תפקידנו', אם להשתמש במונח הפחות נעים, למדנו שגם המסע הקצר והסתמי ביותר יכול להיגמר באובדנות רבים, פציעות ומקרי מוות איומים משאפשר לתאר.
אז כולם רצו להשיג פרידה, כי במקרה שלנו, היא אולי תהיה האחרונה. מי יודע.
כירון ניגש אליי בשקט.
קיבעתי את עיני עליו, מחכה שהוא יפתח ראשון.
אחרי שתיקה ארוכה, הוא לבסוף פתח את פיו.
"רק... תהיו זהירים. את יודעת איך זה, מפלצת אחת יכולה-"
"לשנות הכל. כן, אני זוכרת. אל תדאג. הכל יעבור חלק. אנחנו נמצא את הבחורה, ניפטר משאר המפלצות בדרך ונחזור לפה בשלום. קלי קלות." קטעתי אותו ברוגע, קולי שלוו ועם זאת נחוש להראות חזות אמיצה ומנהיגותית.
ראיתי שקולי המרגיע השפיע עליו מעט, אם כי בדרך שונה משחשבתי.
הוא סקר אותי וחיוך קטן הופיע על פניו.
"מה?" שאלתי באי-הבנה.
"כלום. זה פשוט ש... אני גאה במי שהפכת להיות." הוא השיב בקול שקט וגאה, ואני הרגשתי את לחיי מתלהטות, אם כי לא יכולתי להסתיר את הגאווה הקטנה שחשתי בעקבות המילים האלו.
במשך זמן רב, אולי אפילו עד עכשיו, כירון היה כמו דמות הורה בשבילי, אבל הורה מהסוג הטוב, לא כמו זה שהיה לי בבית שלי בקליפורניה. הוא היה זה שרציתי להרשים, לרצות, להרגיש שנתתי לו סיבה להתגאות בי.
הוא כבר הבהיר לי פעמים רבות שהוא גאה בי, אבל מעולם לא אמר את זה ככה, בצורה ישירה כל כך, מפורשת.
"אוקיי, אנחנו מוכנים כאן! אתם באים?" נשמע קולו של ליאו, הקורא לנו מפתח החדר להצטרף אליו.
"כבר באים!" השיב לו פרסי בצעקה קצרה, ואני מיהרתי להדק את תיק הגב המלא על כתפי, להנהנן לכירון הנהון קצר ולהתקדם אל עבר שאר החבורה, שכבר חיכו בפתח החדר.
מזווית עיני ראיתי את וויל וניקו, מוסתרים בצל הבניין, מחליפים נשיקה מהירה, ואת ניקו מרפה בחוסר רצון מוויל, ששולח לו מבט מעודד אך מודאג.
קלטתי את מבטה של פייפר עוקב אחריהם בתחושת ניצחון, וחייכתי אליה חצי-חיוך בגבות מורמות.
היא החזירה חיוך שבע-רצון.
"אוקיי, אני מוכנה. כולם כבר כאן?" את החלק האחרון הפניתי בצעקה אל ליאו, והוא ספר את הנוכחים במהירות לפני שהנהן אליי, וכולנו החלנו להתקדם לעבר העץ של תאליה.
פרסי מיהר לצעוד לצידי כשעלינו במעלה הגבעה.
"מה את חושבת על כל זה?" שאל אותי פרסי.
"על המסע לניו אורלינס או על האחות האבודה של תאליה וג'ייסון?" שאלתי בנימה צינית.
פרסי גיחך לפני שהשיב: "על שניהם, אני מניח."
נאנחתי.
"טוב, אנחנו עושים את זה בשביל ג'ייסון ותאליה, לא? וחוץ מזה, אני לא חושבת שיש לי זכות מחאה בעניין. ראית איך פייפר מנסה לגרום לכולם להתקדם כל הזמן?" פרסי הנהן אליי, מבולבל.
"היא כל כך רוצה את זה בשביל ג'ייסון, אולי אפילו יותר משהוא רוצה את זה בעצמו." גיחכתי, אבל קולי היה מהול במעט עצב.
פייפר תמיד מנסה לעזור לכולם, במיוחד לאלו שיקרים לליבה, ואני מעריכה אותה על כך ברמות שאני לא אוכל לבטא.
"אי אפשר להאשים אותה. כל מה שהיא מנסה לעשות מאז שנודע לנו על כל העניין הוא רק לעזור לג'ייסון, ולא נראה שהיא חושבת על משהו אחר חוץ מזה. לנסות לרצות את בן הזוג שלה הוא משהו שהיא מנסה לעשות כל הזמן, בניגוד למישהי אחרת שאני מכיר." עקץ אותי פרסי בחיוך שובב, ואני העליתי על פניי הבעה נעלבת.
"אם אתה באמת חושב ככה, אולי כדאי שאני פשוט אתרחק." אמרתי בהרמת ראש גאונה ומזויפת בעליל, אבל פרסי מיהר לנענע בראשו במהירות כמו חבר נאמן, ונעמד מולי כדי לחסום לי את הדרך.
"לא, ממש לא! אני לוקח את כל מה שאמרתי בחזרה! רק אל תתרחקי!" קרא בנימה מתחננת ועטה את פרצוף הכלבלב המתחנן שלו.
לא יכולתי לסרב לעיני הכלבלב שלו גם אם הייתי מנסה בכל כוחי.
הטיתי את ראשי כאילו שוקלת את המחשבה.
הוא הביט בי בציפייה.
חשבתי לעוד רגע אחד ואז העליתי על פניי הבעה רצינית והנהנתי.
"בסדר." אמרתי.
פניו הביעו הפתעה גמורה.
"באמת?" שאל, חיוך מאושר מתחיל לעלות על פרצופו.
ההבעה הרצינית נעלמה וחיוך רחב ומשועשע תפס את מקומה.
"לא." השבתי בהחלטיות והחלתי ללכת, אבל הוא מיהר לחסום את דרכי בשנית.
"בבקשה! באמת! אני אפילו אנסה ל-" פתח וקרא פרסי, מבט עיניי הכלבלב המתחננות שלו עדיין נמצא על פניו, וקולו מתחנחן אפילו יותר.
עצרתי אותו בנשיקה עמוקה ומתוקה.
הוא הביט בי, מופתע ומאושר.
צחקתי מהבעת פניו.
"אני מניחה שפשוט נחכה ונראה, לא?" אמרתי בשובבות, ואז הזזתי אותו מדרכי והמשכתי לצעוד, משאירה את פרסי ההמום ומלא השמחה מאחורי.
הוא מיהר להדביק אותי, קורן כולו.
צחקקתי וחייכתי כשראיתי אותו כך.
עיניו ברקו באור השמש הבהירה של שעות הבוקר המוקדמות, ושיערו השחור כגופו של בלאקג'ק התנועע מעט ברוח המעטה שנשבה.
הרגשתי שלווה, ומצאתי את עצמי מתמסרת לתחושה.
"היי, זוג יונים!" נשמע קול שהוציא אותי ממחשבותיי השלוות והחזיר אותי בבת אחת למציאות.
גם פרסי, שנראה שבהה בי (מה שגרם לי להסמיק טיפה בעונג מהמחשבה), קפץ ומבטו התמקד באחת.
הבטנו שנינו על ליאו, ידיו משולבות, הבעת פניו תחמנית כתמיד ואפילו יותר עכשיו (בגלל הבהיות הממושכות שלנו אחד בשני כנראה), ומבטו מצביע ברמז גלויי אל עבר מכוניתנו, שמוסוות בתור מונית רחבה, של הנהג והשומר הקבוע שלנו, ארגוס, בעל העיניים המרובות (וכשאני אומרת מרובות, אני מתכוונת - בכל הגוף, כולל במקומות המוסתרים יותר), שעמד ליד, מחכה שכולנו ניכנס לתוך הרכב.
החלטנו פה אחד (טוב, אולי חוץ מליאו, שרצה שכולנו נטוס באחד מהמתקנים החדשים והמשוכללים שבנה, אבל הוא היה במיעוט) שעדיף שניסע במכונית של המחנה ביחד עם ארגוס אל נמל התעופה הקרוב, ומשם ניקח את הטיסה המהירה ביותר אל ניו אורלינס. בנוגע למקומות הלינה שלנו והאספקה, נמצא דרך להסתדר. אחרי הכל, כל אחד מאיתנו פה היה כבר לפחות במסע חיפושים אחד, בו לא יכולנו לשוט ולטוס בספינה מעופפת עם אספקת אוכל בלתי מוגבלת וחדרי שינה מסודרים ורחבים לכל אחד מאיתנו.
אני מודה, יכול להיות שייקח לנו יום-יומיים להתאקלם, להתרגל בחזרה לתחושה של לחיות במנוסה תמידית ולישון על הקרקע המוצקה ובמקומות לא נוחים במיוחד, אחרי שזמן רב כל כך חיינו חיים פשוטים (או פשוטים בכל הנוגע לחצויים), אבל אנחנו נסתדר.
בכל מקרה, יהיה חכם בהרבה לקחת את דרכי בני האנוש הרגילות במקום הדרכים הרגילות שלנו של ספינות מעופפת ובולטות למראית עין, אם אנחנו רוצים להתבלט כמה שפחות מעיני המפלצות שאני בטוחה שיעקבו אחרינו מרגע יציאתנו ממכוניתו הבטוחה והמוגנת בקסם של ארגוס.
ולמרות שאנחנו חבורה גדולה של חצויים רבי עוצמה ברמה כזאת שכנראה כל המפלצות ברחבי מדינות שלמות מכאן יריחו אותנו וירדפו אחרינו, יש לנו יתרון, או סוג של יתרון.
ליאו, ביחד איתי, כמה חצויים מביתני אתנה, הפייסטוס והקטה, הכנו שקיות קסומות כאלו שכל אחד מאיתנו נושא בשרשרת עור חומה על צווארו, שהוכנו במיוחד עם שילוב של קסמים מילדי ביתן הקטה, החישובים המדויקים של ילדי ביתן אתנה והמכשירים וחלקי העבודה המשוכללים והחכמים של ילדי ביתן הפייסטוס, ומשמשות הגנה מפני מפלצות שיהיו קרובות מידי באזור.
זה היה מועיל במיוחד, ובערך ההגנה היחידה שלנו, חוץ מכישורי הלחימה המרובים שלנו, כמובן, אם כי אני בספק אם הם יספיקו כשכל המפלצות באזור יריחו אותנו וישלבו כוחות או אולי אפילו יתחרו בניהם כדי לקבוע מי יהיה זה שיזכה בעונג הבלתי מושג של להרוג את שבעת הגיבורים המפורסמים ביותר בעולם החצויים והמפלצות, נכון לעכשיו.
וחוץ מהפנינים הקסומות שלנו, כמובן. למרות שאני חייבת לומר, הן יותר דרך בריחה מאשר הגנה.
ואיש מאיתנו לא התכוון לברוח.
התכוונו להישאר עד הסוף בתוך זה, בין אם זה בגלל סקרנות לגבי מה שבא לפנינו, הרגשת חייבות לג'ייסון ותאליה או פשוט כי זה האינסטינקט הטבעי שלו, לא לברוח מקרב בלתי נמנע, במיוחד כשגם החברים שלו מעורבים בעניין.
במקרה שלי, ושל רובנו בעצם, זה היה שלוש הסיבות האלו יחד.