דניאל לוגן והמעבדה האבודה

שם יפה לאסיר

חלום

פתאום הוא שמע שבאים ומתקרבים. הוא מיהר להתחבא מתחת לשולחן ואז האיש בעל הפנים החיוורים נכנס לחדר. נראה שהאיש לא שם לב אליו. האיש שלף את שרביטו מכיסו ועשה תנועה סיבובית ואמר: "המשרתים וביל לימיאנו נא לגשת לחדר הפיקוח של המעבדה". הקול הדהד ברחבי המעבדה ולאחר כמה דקות נכנסו לחדר שני המשרתים. האחד היה זקן גבוה עם שפם ושיער אפור. הוא היה נמרץ למראה ואפילו הצדיע (הוא היה נאמן לאדונו) על חזהו תג ועליו היה כתוב דיוויס רנארדו. השני היה צעיר וג'ינג'י, הוא פיהק ומתח את ידיו (הוא היה עצלן כמו חתול) והיה לו תג שעליו נכתב ביל לימיאנו.

האיש אמר להם לסרוק את השטח ולוודא שאף אחד לא מצוטט להם כי מה שהוא עומד לומר עכשיו מסווג ביותר. הם מיד התחילו בבדיקה. המשרת הזקן עבר בין השולחנות ונקש עם נעלו המבריקה על רגליהם. הנער התכווץ במקומו מתחת לשולחן שבפינה ולא נשם, אך מר רנארדו התכופף לקשור את שרוכו בדיוק לידו ומבטיהם הצטלבו. הוא קרא בקול זדוני: "מצאתי פה מישהו!" הוא משך את הנער וסחב אותו בחולצתו אל עבר האיש החיוור. האיש אמר: "שלום, קוראים לי קוזימו, עם מי יש לי הכבוד?". הנער הסס לרגע ואמר בחשש: "שמי הוא מייקל". קוזימו קרא: "איזה שם יפה!", הרים את שרביטו באוויר ואז עשה איתו תנועה חדה משמאל לימין והנער הועף לתוך כלוב ליד שאר הבתים בקצה השני של החדר, "שם יפה לאסיר" הוא שאג וצחק צחוק לועג. המשרתים צחקו יחד איתו.

מייקל הביט סביבו בבהלה, אך נשימתו עוד לא הוסדרה וכבר קוזימו עשה תנועת כישוף נוספת עם שרביטו מלמעלה למטה. כאב חד פילח את גופו של מייקל והוא הרים קולו בצעקה. הוא הרגיש ששערותיו נמשכות מעלה בכוח בניסיון להיתלש ממנו. הוא ניסה להחזיק את ראשו, אך באותו הרגע שתי שערות מגופו נתלשו בבת אחת – שערה חומה מראשו ושערה בהירה וקצרה מזרועו. השערות הסתחררו באוויר עד שהן נכרכו אחת בשניה במרכז החדר ונפלו הישר לתוך מבחנת זכוכית. כשהשערות פגעו בקרקעית המבחנה קוזימו התפוגג ונעלם בחשכה. המשרתים צפו באירועים באדישות ובדממה. מייקל תקע בהם מבט חודר והם הסתובבו והחלו לצאת לכיוון היציאה. ממש לפני השער ביל לימאנו נעצר הסתובב על מקומו וביצע תנועת ריקוד ברייקדאנס קטנה ולעגנית ויצא בעקבות דיוויס רנארדו השתקן מבלי להביט עוד לאחור.

מייקל נותר מבוהל בחדר המעבדה הכחלחל וחש שמתחיל להיות חשוך יותר. הוא לא הבין איך זה אפשרי כי הרי היה במקום אטום ואור לא היה יכול להיכנס, אבל אז הוא הבחין שהבתים הזעירים נהיו חשוכים והבין שהבעלים שלהם כיבו את האור. הוא הבין שהוא גם עייף והלך לישון.