המעבר שהתחיל הכל

פרק 10

אדם הלך לפני בערך שעה. כל החדר החדש שלי, מריח בריח שלו. יש לו ריח טוב. הריח מעורבב בריח של זיעה וזה שילוב מהמם.
אני לבד בבית והחלטתי להכנס למקלחת.
לקחתי איתי בגדים ומגבת. חיברתי את הטלפון שלי לרמקול בלוטוס, והפעלתי את השיר ״Apocalypse״ של cigarettes after sex. נכנסתי למקלחת, כיוונתי את הברז לכיוון החם, כמעט ‏עד הסוף. ונתנתי לעצמי להרגע.
נתנתי לשרירים שלי להרגע מכול העבודה שעשיתי היום.
אחרי כמעט שעה, יצאתי מהמקלחת עם השיר ״ Liquid Smooth״ של Mitski. התלבשתי ויצאתי לחפש משהו לאכול במטבח.
לקחתי לעצמי תפוח ובאתי להכנס לחדר כשפתאום ראיתי את ג׳קט החליפה של אדם, שאפילו לא שמתי לב שהוריד. אין לי מה לעשות כרגע, אז החלטתי ללכת לבית של אנג׳ל ולהביא לה את הג׳קט את אדם.
את האמת יכולתי להשאיר את זה ליד הדלת שלו אבל רציתי לצאת קצת, לנשום אוויר. אז ‏התפללתי שאנג׳ל בבית, שמתי אוזניות והתחלתי ללכת.
יש לי את הכתובת שלה משום שהיא נתנה לי אותה קצת לפני שהיא הלכה. היא אמרה שכל דבר שאצטרך פשוט לבוא.
אנג׳ל נראת לי בן אדם כל כך טוב. בן אדם שעבר המון בחיים ושיש לו הרבה נסיון חיים. היא נחמדה כל כך.
אחרי כמעט עשרים דקות של הליכה, הגעתי לבית שלה. דפקתי שלוש פעמים והיא פתחה. ״אמהה, מה את עושה כאן?״ היא שאלה בהתלהבות עם חיוך ענק.
״אממ אדם שכח את הג׳קט שלו אצלי ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז חשבתי אם יהיה בסדר לבוא אלייך ושתתני לו אותו?״ שאלתי עם חיוך מבויש. ״כמובן שזה בסדר, בואי תכנסי, אני אכין לנו קפה. את רוצה קפה?״ היא כל כך נמרצת, בחיים לא אצליח להבין איך היא בת חמישים וארבע.
״כן אני אשמח, תודה.״ שוב חייכתי חיוך מבויש ונכנסתי. הסתכלתי על הבית שלה, הוא יפיפה. לא גדול כל כך אבל גם לא קטן. כשנכנסים יש מסדרון קצר שמלא בתמונות. תמונות שלה עם אדם ועוד תמונות של אדם כילד קטן, מחובק עם עוד ילד, תינוק קטן. אח שלו?
כשנכנסים רואים שולחן עגול מעץ. לידו כיסאות תואמים. בצד ימין של השולחן יש מקרר גדול ולידו שיש לבן ארוך, בצורת חצי ריבוע. מעליו יש המון ארונות בצבע לבן עם ידיות שחורות. ממול המדבח יש סלון. ספה גדולה שחורה ולידה יש עוד ספה קטנה בצבע חום כהה, כמעט כמו הספה הגדולה, רק קצת בהיר יותר. ממול יש שולחן לבן מהמם בצורת מלבן, וטלוויזיה ענקית ממול. מתחת לטלוויזיה הענקית יש מזנון, שגם הוא לבן, בצורת מלבן ארוך, תואם לשולחן.
״כמה סוכר וכמה קפה?״
״שלוש סוכר ואחד קפה, תודה״
היא הכינה לשתינו קפה והתיישבנו בשולחן העגול.
״אז, איפה הג׳קט?״ אנג׳ל שאלה וזה הזכיר לי שאני צריכה לתת לה אותו. הוצאתי אותו מתיק הגב הקטן שלקחתי איתי ונתנתי אותו לאנג׳ל. ״הנה, תודה שהכנסת אותי ככה״
״מה על מה תודה?, את מוזמנת מתי שאת רק רוצה״.
היא אמרה נמרצת.
״תודה רבה״ אמרתי בחיוך כי לא ידעתי מה להגיד.
״אוקיי מתוקה, בת כמה את?״ ״עשרים ושלוש״ אויש, אני כל כך מקווה, שהיא לא תגיד שיש לי בעיות גדילה וכל הרטא הזה שזקנות אומרות לי כל הזמן.
״באמת?, טוב הגובה הזה יפה לך, זה גורם לך להראות מתוקה.״ אנג׳ל אמרה לי ואני בשוק. ממתי הגובה שלי גורם לי להראות מתוקה?
״תודה רבה. יכול להיות שאת אומרת את זה כי את נמוכה
בעצמך?״ ״כמובן״ היא ענתה לי וברור שהיא הייתה ככה גם. אנחנו תמיד מגינים על אנשים עם חולשות דומות לשלנו.
״אנג׳ל?״  ״כן מתוקה?״
״לאדם יש עוד אח נכון?״ ״כן, הוא באמת סיפר לך עליו כל כך מוקדם?״ ״אה לא, לא. ראיתי בתמונות, שבכניסה לבית. למה? קרה איתו משהו?, פשוט ראיתי שהוא מאוד קטן בתמונות, אז חשבתי איפה הוא, אם הוא לא גר איתך״. ״ טוב, לאח שלו קוראים בן, אני לא חושבת שאדם ירצה שאספר לך, אבל כן הוא בן 16 והוא בפנימיה כרגע״. אנג׳ל ענתה לשאלות שלי, למרות שראו על פניה שהיא לא כל כך רוצה. כנראה זה יותר מסתם אח שלומד בפנימיה.
החלטתי לא להמשיך לדבר על זה, כי ברור שאנג׳ל מעדיפה שלא. שמתי לב שאבא שלו גם לא נמצא כאן, וגם לא באף תמונה, אבל לא רציתי להציק יותר מידי, אז לא שאלתי למרות שרציתי.

״אז אמה למה את לא עוברת לגור לבד? אני בטוחה שזה קשה לחיות בגיל הזה עם ההורים והאחים הקטנים״.
נכון, היא לא יודעת.
״את יודעת, אדם, בהתחלה חשבתי שהוא לגמרי מגעיל. אחד שלא שם על אף אחד, אחד כזה שאני לא יכולה להיות בסביבתו. אני עדיין חושבת שהוא מעצבן מאוד, אבל מאוד כיף לדבר איתו כשיש הזדמנות. הוא כנה.״
אני משנה את הנושא ומקווה שהיא לא תשאל יותר מידי שאלות.
״באמת? אף פעם לא אמרו לי דבר שכזה, ואני בטוחה שגם לאדם, הוא לא אדם של דיבורים כל כך״. אני אסירת תודה שהיא לא ממשיכה לשאול אבל רגע הוא לא?
״מה?, אנחנו דיברנו שעות היום, בטח שהוא בן אדם של דיבורים״. ״הוא אדם של דיבורים, כשהוא רוצה להיות. לפעמים אני יכולה לדבר איתו שעות, ולפעמים אני לא יכולה לדבר איתו אפילו לא מילה. זה בדרך כלל קורה כשהוא עצבני.״
״זה תלוי מתי את תופסת אותו אז?״ אני שואלת מגחכת, ״כן, לגמרי״. היא אומרת כשהיא צוחקת.

״היי אמה, את ‏מתחמקת מהשאלה שלי. למה את לא עוזבת לגור לבד? יהיה קשה בלי אמא שתעזור כל היום? חחחחח״
מסתבר שההתחמקות מהשאלה שלה לא עוזרת. אני פשוט אספר לה.
״את האמת, זה כי אני מפחדת להשאיר את אבא שלי לבד, עם שני ילדים בגיל ההתבגרות. אמה שלי נפטרה לפני כמה שנים בלידה של אחי הקטן״.
״או וואו, אני כל כך מצטערת מתוקה לא ידעתי, אני מצטערת על אמא שלך כל כך. אפשר לשאול איך זה היה לאבד אמא בגיל כל כך צעיר?״

והנה שוב, מתחיל הנאום הרגיל.

״לא לא, זה בסדר, באמת לא ידעת. וכן כמובן זה לא ביג דיל עבורי יותר. זה היה קשה, אבל קשה יש רק בלחם. סתם, אני רק צוחקת. כמובן.
זה היה קשה אבל הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים וזה בסדר. היום אני בסדר וזה כבר לא מפריע לי בכלל״.

״ את ילדה חזקה, אני מזדהה איתך ומבינה אותך מאוד. אם את רוצה לדבר עם משהי שהיא אישה של דיבורים, אני פה אהובה״. אנג׳ל באמת נותנת הרגשה כל כך נעימה.
אני אוהבת אותה, היא יודעת לעודד נהדר.
ובשניה הזו, קול מוכר צעק מהמהמסדרון הקטן שבכניסה, שהוא הגיע. זה היה אדם.
הוא תמיד הולך לאמא שלו אחרי העבודה?.