המעבר שהתחיל הכל

פרק 2-תיאור הגבר

השעה כמעט אחת בצהריים. אני ואבא שלי בדרך לבית החדש עם מלא ארגזים מאחורה, כבר בפעם השניה. את אחים שלי השארנו אצל סבתא שלי, משום שהם סתם היו מפריעים לנו ורבים כל שניה.
ההובלה הדפוקה הזו, דפקה ברז עשרים דקות לפני שהם היו אמורים להגיע.
אני שונאת אנשים שמבריזים, במיוחד כשזה דופק אנשים אחרים.
לא נשאר עוד הרבה, עוד פעם או פעמיים, אבל זה כל כך מתיש ללכת ולחזור. זה כמעט 40 דקות כל פעם משום שלוקח זמן להעמיס את הדברים ולהוריד אותם אחרי זה.
לדברים הגדולים יותר, כמו ספות, ארונות, מקרר ועוד, הזמנו הובלה שתביא את הדברים במהלך היום. הם אמרו שהם לא יכולים לקחת את הארגזים כי זה לא מה שהם מובילים, או משהו כזה.
אז הם השאירו אותנו עם איזה 20 אלף ארגזים ענקיים. מזל נאחס.

אחרי כמעט שלוש שעות, סיימנו. עכשיו נשאר החלק הכיף ביותר והמעייף ביותר, לפרוק.
אה וכמובן, להכניס את כל ה20 אלף ארגזים ששמנו בחצר, לתוך הבית.

כשהגענו עם הארגזים האחרונים, ראינו מתוך הרכב, אישה בסביבות גיל החמישים. עם שיער בלונדיני קצר. נמוכה, קצת יותר ממני. עם עיניים מהממות, בצבע כחול בהיר, שאני בהלם שראיתי אותן ממרחק שכזה.
היא התחילה להכניס את הארגזים ששמנו בחצר שלנו, לתוך הבית שלנו. היינו בשוק לרגע. האישה התחילה להרים עוד ארגז לתוך הבית שלנו.
אבא שלי יצא מתוך הרכב ולקח לה את הארגז שהחזיקה ביד, הוא הציג את עצמו ושאל מה היא עושה. היא אמרה, שקורים לה אנג׳ל, ושהיא באה לבקר את הבן שלה, שמסתבר שהוא השכן שלנו.
היא אמרה שהיא גרה לא רחוק מפה ועוד כל מיני דברים שאומרים כשמציגים את עצמך.
אנג׳ל לקחה את הארגז מידו של אבי, והתקדמה לכיוון הדלת. היא התחילה להגיד שהיא ראתה אותנו מביאים ארגזים, וחשבה שזה יהיה בסדר, אם היא רק תכניס אותם לתוך הבית. אבא שלי כמובן לקח לה את הארגז מבין הידיים שלה, שוב. ואמר כמובן, תודה רבה, שזה בסדר, והיא לא צריכה לעבוד קשה בשבילנו.
היא אמרה שזה בסדר ושהיא רוצה לעזור.
בקיצור, הם התחילו לריב כמו שני ילדים, למה זה בסדר שהיא תעזור ולמה זה בסדר שהיא לא תעזור ותנוח.
אחרי בערך דקה של וויכוחים אין סופיים בין אבא שלי לאנג׳ל, ראיתי מכונית, פרארי אני חושבת. בצבע אדום, עם גג פתוח. מכונית יפיפייה.
מעניין כמה שנים אצטרך לחסוך, כדי לקנות אחת כזו. מהמכונית יוצא מישהו שנראה כמו מלאך.

לא ידעתי שאני חיה את אחד הספרים שלי. בטח גם הגבר המושלם יתאהב בי עד מעל הראש, בשניה הראשונה. פחחח, ממש כי זה יקרה גם למישהי כמוני, שאפילו עבודה נורמלית, לא מצליחה להשיג.

הוא לובש חולצה מכופתרת שחורה, פתוחה שני כפתורים. רואים את החזה השרירי שלו, דרך הפתח שהחולצה יצרה. הוא עם מכנס מחויט שחור,
—לבחור הזה יש יותר תחת ממני, מה זה אמאלה— השיער שלו נראה כל כך נעים למגע, כמו משי. הוא שחור ככה. השיער שלו מודבק בג׳ל, הרבה ג׳ל. העיניים שלו בצבע חום בהיר. האף שלו סולד ויפיפייה. השפתיים שלו מבריקות. הוא כנראה שם משהו עליהן, נגד יובש. באוזן שמאל שלו יש עגיל, הליקס. זה מהמם ושובר את כל המראה של האיש עסקים. זה הופך את המראה שלו לקשוח יותר. לא שהוא צריך את זה כדי להראות קשוח.
על יד שמאל יש קעקוע שרבול. מכף היד שלו עד מעל החולצה המקופלת שעל המרפק שלו. זה מהמם.
הוא שרירי, שרירי מאוד, הוא לא נראה ענק מידי עם יותר מידי שרירים, אבל רואים שהוא מתאמן כל יום, במשך שנים ארוכות. הגוף שלו פשוט מושלם. הוא לובש על פניו סוג של פוקר פייס, בלי רגש בכלל. למרות, שיש כעס בהבעת פניו. זה נראה כאילו הוא רק כועס כל חיו. כאילו זה ההבאת פנים היחידה שיש לו להראות לעולם.
הוא נראה בסביבות גיל השלושים, קצת פחות אולי. הוא איש עסקים מצליח. את זה אפשר לדעת רק מהמכונית שהוא נוהג בה, בלי קשר למראה שלו. או איש עסקים, או מישהו שזכה בלוטו.
הוא כנראה הבן של אנג׳ל. השכן שלנו, שאנג׳ל אמרה שגר בבית שלצידינו.
את זה ידעתי גם משום שהוא מתקרב לכיוון שלנו וגם בגלל שהוא העתק מדויק של אנג׳ל. חוץ משיערו השחור, ועיניו. שאותן כנראה, קיבל מאבא שלו.
וואו, אבא שלו חייב להיות יפה כל כך, אם ככה הבן שלו נראה. למרות היופי המסנוור של אנג׳ל. אם יש לו אחים אני לא רוצה לדעת איך הם נראים. טוב אני רוצה לדעת. הם בטח מסנוורים בדיוק כמו המלאך שיצא מהמכונית.