the world

בלגן

בגלל שיש בנות שחא הצליחו לראות את הפרק העלתי אותו שוב....
אני שונאת את עצמי. אני פשוט בן אדם מגעיל ונוראי שרק פוגע באנשים.

כל פעם מחדש אני פוגעת בהם שוב ושוב.

והן באות ואומרות לי שזה קשה להן וזה פוגע בהן שהן כל פעם מנסות מחדש להתקרב אלי ושאני כל פעם פוגעת בהן. שוב ושוב. והן מסתכלות עלי מחכות לתשובה ופשוט אין לי מה לענות להן.כי אני יודעת שאני פוגעת בהן,אני מודעת לזה!ואני לא רוצה לפגוע בהן.אני רוצה שהכל יסתדר.אני רוצה שאני אפסיק לפגוע בהן ככה.אני רוצה לחייך אליהם ולא לריב איתם!זה הגיוני שבן אדם פוגע כל הזמן באנשים שחשובים לו שבלעדיהם הוא כלום?!והם,הם כל הזמן חוזרים.הם לא מוותרים.ואני לא מבינה איך הם לא מוותרים עלי!כי אני,אני כבר מוותרת לעצמי לפעמים. נותנת לעצמי ליפול ולפגוע.

מה יקרה אם פעם אחת הם יוותרו,יחליטו שיותר טוב להם בלעדי,בלי שהם יפגעו ממני ככה,מה אני אעשה אז??אני אבין כמה פגעתי בהם או שאני אמשיך הלאה ,אשכח,אתעלם.אשאר לבד.

למה אני כל פעם צועקת עליה מחדש?כל הזמן פוגעת בה ומדאיגה אותה?למה אני כל יום מקווה לחזור לבית ריק שהיא לא תהיה בו?למה אני לא מתגעגע אליה כשהיא לא נמצאת?כולם מספרות כמה הן אוהבות את אמא שלהן ואני שותקת.כי אני רק עומס עליה.מכאיבה לה כל פעם מחדש .מגיעה הביתה ומסתגרת,וכשפונים עלי צועקת ולא מוכנה להקשיב.

מה לא בסדר איתי???

למה אני כזאת מטומטמת?למה אני רק פוגעת במי שחשוב לי?למה אני לא יודעת לעמוד על שלי ולהתעקש?

למה אני קיימת בכלל?

בשביל להקשות על אנשים ולפגוע בהם?

ולמה אני מתלוננת כל הזמן?יש אנשים במצב יותר גרוע...

אבל אני כמו סתומה רק מתפללת למצב יותר גרוע,מתפללת שאני אעבור תאונה שישרף הבית,שיאנסו אותי,שאני אמות.למה?מה לא טוב אצלי?למה אני מרגישה ככה?

ולמה אני לא מצליחה לשתף?אני כל כך רוצה בזה ואני מבקשת עזרה ואז אני רק רוצה לברוח כי השתיקה מתמשכת ומתמשכת ואני לא מצליחה לדבר.רק שותקת ,מקללת את הרגע שביקשתי עזרה,כי הנה אני שוב יושבת ושותקת ולא מדברת.

וכולם חושבים שאני עושה את זה כדי לקבל תשומת לב,אבל אני לא.באמת שלא.אני רוצה לדבר ולהוציא ולקבל עזרה ולא אכפת לי איך.אבל אני לא מצליחה.והם לא מאמינים לי שאני לא מצליחה לדבר ולספר ומתעצבנים עלי.ואני לא מתעצבנת בחזרה ואומרת להם שאני לא יכולה.אני שותקת כי גם להם מגיע להתעצבן עלי כמו שאני מתעצבנת עליהם,והם מפרשים את זה כאילו הם צודקים.

אחר כך לבד הדמעות זולגות והעיניים על הסכין.לחתוך או לא?

היד לוקחת והראש צועק כן תעשי את זה כבר!אבל הלב מתנגד לא מוכן.

אני נאבקת ומחביאה את הסכין שוב.לא רוצה לראות ולהתפתות לו שוב.

אני צריכה אתכם.תעזרו לי.תוציאו לי את הרצון לחתוך ולהקיא...בבקשה...כי מתישהו אני כבר לא אוכל יותר..

אוקי יצא מזעזע..משום מה כל הדברים האחרונים שאני כותבת יוצאים עצובים ומדכאים בטירוף...סורי....אוהבת אותכן:)אל תשכחו להצביע ולהגיב!