הקו הפתוח

חלק 17: תפיסה\נפילה

"סליחה," הוא אמר, מרפה את אחיזתו שוב ומחכה שהיא תרחיק את ידה.

למרות שהיא לא.

היא רק הזעיפה את פניה בזמן שהיא השאירה את ידה נחה על לחיו. אצבעותיהם עדיין שלובות אלה באלה.

"אמ," הוא אמר, מבולבל, "את רצית שאפסיק לעשות את זה?" הוא הרים את ידיהם השלובות, מנענע אותן מעט.

היא הסתובבה ולחשה, "אני לא יודעת."

היא... היא לא ידעה?! איך היא לא ידעה? זה אומר- מה זה אומר? שהיא סוג של רצתה שהוא יעשה את זה?

"את-?"

"יש לנו מזל שיש הרבה כוכבים הלילה, נכון?" היא אמרה בקול, מביטה שוב אל השמיים.

היא נשמעה לחוצה, וזו הייתה תגובה שהוא מעולם לא קיבל ממנה לפני כן. אם שינוי הנושא זה מה שהיא הייתה צריכה בכדי להרגיש בנוח, אז הוא ייתן לה לשנות אותו. הוא קירב את ידיהם אל פניו פעם נוספת, בשביל לראות מה יקרה. היא לא אמרה כלום.

"אני חושב שזה קשור אלייך, גברת מזל," החתול השחור אמר. הוא נישק את ידה במהירות.

"אתה חושב? אם זה ככה-" היא כחכחה בגרונה, עדיין מסתכלת מעלה- "הלוואי והיינו יכולים לראות יותר כוכבים."

פס של אור חצה את השמיים. החיפושית התפעלה ברגע שהוא עבר והחתול השחור העמיד פנים שהוא חוטף אותו מהשמיים, וסגר את ידו לאגרוף בשביל לשמור עליו בפנים.

"המשאלה שלך היא הפקודה שלי," הוא אמר, פותח את ידו מול פניה.

היא צחקקה, זה היה קול מדהים. "וואו, תודה!" היא לקחה את הכלום שהיה בידו והחזיקה אותו בשביל להתפעל שוב. "זה יפה!"

היא סוג של רוצה שאני אעשה את זה.

"כמעט יפה כמוך."

"פלרטטן אחד." החיפושית דחפה את כתפו עם שלה.

"רק איתך."

במקום להרחיק אותו ממנה, היא זמזמה וחזרה להתפעל מהשמיים.

אז... היא רוצה שאעשה את זה?

"אם המשאלה שלך לא תעבוד, אני מבטיח שאביא לך יותר כוכבים," הוא אמר.

"אשמח לראות אותך מנסה."

"הו, אתגר! את רוצה לבחון את האהבה שלי כלפייך? אז בסדר."

החיפושית כיווצה את שפתיה ברגע שאמר את המילה 'אהבה'.

"אז את רוצה שאני אעשה את זה או לא?" הוא נישק את ידה שוב, מאפשר לשפתיו להישאר עליה הפעם.

היא נעה באי נוחות, אבל אחיזתה באצבעותיו התחזקה. "עדיין לא החלטתי."

"אני חושב שאת רוצה." הוא נישק את קצות אצבעותיה. אחת אחרי השנייה.

"אני בדיוק אמרתי שאני עדיין לא יודעת!"

"אז למה לא ביקשת ממני להפסיק? אם התשובה הייתה לא, היית אומרת לי לפני הרבה זמן." הוא הדגיש את הנקודה שלו בנשיקה על כף ידה, ואז הוא פגש את עיניה, מכריח אותה לדחוף אותו ממנה. היא פשוט בהתה בו.

איפה שהיה פעם ספק ובלבול במוחו של החתול השחור, התפשטו עכשיו וודאות ושמחה. "את מתאהבת בי," הוא לחש. "תכחישי את זה."

"חתלתול-"

"תכחישי את זה." הוא חיכה 10 פעימות לב בדממה שנוצרה ביניהם לפתע ואז שאל, "את לא יכולה, נכון?"

היא נענעה את ראשה בשלילה, עיניה סגורות.

האם הוא ידע מה היא שמחה לפני הרגע הזה ממש? כל דבר טוב שקרה לו אי פעם התאדה ליד ההרגשה הטובה שהתזוזה הקטנה הזאת גרמה. "אני מבטיח שאם לא תוכלי לעמוד בפניי אני אתפוס אותך."

"אני עדיין לא יודעת. אני... אני עדיין לא יכולה לענות לך על זה."

"אז אל." הוא חיכה לזה כל כך הרבה זמן. הוא יכול היה לחכות עוד קצת אם זה מה שהיא הייתה צריכה. "אבל תדעי שאהיה כאן בשבילך, לא משנה מה תחליטי."