החיפושית התחמקה בדיוק לפני שכדור נחבט בגג שעליו כף רגלה הייתה לפני שנייה. מקפצת לבניין הבא, כשמזלג ענקי בידה, היא ניסתה למצוא מקום טוב בכדי להילחם, מקום שלא היה מכוסה בשלג או רטוב. היא הייתה צריכה את כל הריכוז שלה בכדי לנצח בקרב הזה, אבל מוחה לא רצה לשתף פעולה.
למה החתול השחור לא אמר לה שהוא נפגע? הם שותפים! הם חברים! נכון? הוא לא סמך עליה מספיק בכדי לומר לה שהוא צריך עזרה? התשובה הברורה – שהוא לא – צרבה בליבה.
החיפושית לא זזה מהר מספיק וכדור נחבט בכתפה. מחליקה מהשלג, היא נפלה לקצה הגג, אבל תפסה חלק ממנו בשתי ידיה בשנייה האחרונה. קמע-המזל שלה נפל על הקרקע, ממש לפני שמטח כדורים עשה את דרכו מעל ראשה. לפחות המזל היה לצידה גם כשהשותף שלה לא היה. הנפילה הצילה אותה. אחרת היא הייתה מאבדת את ראשה.
דודג'בוי עשה את דרכו אליה ברגע שהחיפושית התנדנדה מקצה הגג, הרעידות של צעדיו הגיעו לאצבעותיה. החתול השחור לא היה בדרך לעזור לה לצאת מזה, אז היא לקחה החלטה מסוכנת. דודג'בוי ציפה שהיא תיפול לקרקע בכדי לברוח משם, אז היא משכה את עצמה למעלה, בועטת בסנטרו לפני שקפצה מעליו.
ברגע שהעגילים שלה הכריזו שיש לה עוד שלוש דקות עד שתשתנה בחזרה, החיפושית סטתה, מנסה להבין איפה היא תוכל לתפוס את המפלצת ולסיים את הקרב הזה כמה שיותר מהר, ואז היא התחילה לרוץ על הגגות לפני שהחליטה מה לעשות.
פחד בעבע מתחת לכעס שלה. לא פחד על עצמה. לצפות בחתול השחור נופל, מבינה שהוא פצוע- היא מעולם לא הייתה כל כך מפוחדת בחייה, מעולם לא הרגישה כל כך אבודה. זה היה גרוע יותר מהיום הראשון שלה. גרוע יותר אפילו מוולפינה.
עושה את דרכה בחזרה לקרקע, היא תפסה את קמע-המזל שלה והביטה למעלה ברגע שדודג'בוי נחת לצידה. אין זמן למצוא מקום טוב יותר. היא העיפה את היו-יו שלה, שנתפס בקצה של גג רעוע, והניחה לו ליפול על יריבה. הוא בקושי הושפע, והיא הייתה חייבת לחזור, למצוא משהו אחר שבו תוכל להשתמש, דרך אחרת שבה תוכל להשתמש בקמע-המזל שלה.
אבל הדבר היחיד שהייתה יכולה לחשוב עליו היה איך שהיא לא הייתה צריכה לעזוב את החתול השחור. הוא היה פצוע, הוא היה צריך אותה והיא עזבה אותו.
דודג'בוי ניקה את האבק שהיה בעיניו וכיוון את ידיו אליה פעם נוספת. החיפושית נאלצה לחזור אחורה, קופצת מעל המדרגות הקדמיות של בית הספר ומקיפה את הבניין, לפני שהתנדנדה חזרה לגג. לחתול השחור היה טוב יותר היכן שנשאר. אם היא תוכל לסיים את זה מהר, הכאב שלו יפסיק מוקדם יותר. כשנחתה, כף רגלה פגעה במשטח של שלג טרי והיא החליקה ונפלה, כשפניה מובילות, על גג המתכת הקר.
למה היה חייב לרדת שלג? זה גרם לקרב להיות קשה יותר. כמה פתיתי שלג נדבקו לגופה לפני שנמסו והיא רעדה. קפוא. העגילים שלה צפצפו פעם נוספת – שתי דקות נותרו.
תשכחו את הגג. משטחים מחליקים וקפואים לא היו חברים שלה כרגע. משב רוח קפוא היכה את גופה בזמן שניסתה לסרוק את הקרקע בחיפוש אחר מקום טוב לנחיתה. או מקום טוב למחבוא, בו תוכל להשתנות. האחיזה שלה התחזקה סביב קמע-המזל שלה, כאילו הוא ישמור עליה.
הרגשה של אי נוחות נחה על כתפיה. למה היא חשבה שארבע דקות יספיקו בכדי לסיים את הקרב? הדבר הכי הגיוני היה לעזוב עכשיו ולחזור אחר כך, אבל לאן? דודג'בוי יוכל להרוס כל מקום בחיפוש אחריה. לא היה לה זמן בכדי להביס אותו, אבל היא גם לא הייתה יכולה לברוח משם ולחזור אחר כך.
ממצמצת, היא ניסתה להעיף ממוחה את הקור ואת הדאגות לגבי השותף שלה. אף אחד מהם לא יעזור לה כרגע. הסיכוי היחיד שלה הוא אם היא תתחבא בתוך בית הספר. היו יותר מדי מקומות בהם הוא יוכל לחפש אותה.
מבלי למשוך את הזמן בכדי להחליט, היא נפלה מהגג, נוחתת על ראשו של דודג'בוי ברגע שהוא היה בדרכו אליה. הוא בקושי נהם, תופס את רגלה בהנפה של זרועו ושולח אותה אל תוך קיר בבית הספר. כוכבים ריחפו מול עיניה בזמן שהכאב התפרץ בראשה.
היא נחתה על ברכיה, כשמצב ראייתה ברצפה. זה לא היה חלק מהתוכנית, נכון? משהו לגבי בית הספר. היא הייתה צריכה להיכנס לבית הספר מאיזושהי סיבה.
רגליה היו כג'לי כשניסתה לעמוד, אצבעותיה נחלשו סביב המזלג הענקי שלה ברגע שהשתמשה בו בכדי לקום. דודג'בוי התקדם, שתי ידי-האקדחים שלו מכוונות עליה, עד שהוא ירה כדור אל בטנה, אחד נוסף חלף מול פניה. "תורידי את העגילים שלך," הוא אמר. הוא דחף את החיפושית לקיר, הכדור נמחץ כנגד הצלעות שלה.
טשטוש שחור וקול שבירה חזק היו האזהרה היחידה שהייתה לה לפני שדודג'בוי צנח קדימה, אקדחים מוחצים אותה אל הקיר לפני שנפלו לצדדים כשנבל-העל התמוטט. העגילים שלה צפצפו, הודיעו לה שיש לה עוד דקה אחת כשהיא בהתה בחתול השחור שהתנשף בכבדות, המקל שלו עדיין מורם, כשהוא מסתכל על נבל-העל.
הוא הרים אליה את עיניו, עדיין מזעיף את פניו. "את מתכוונת לצעוק עליי גם עכשיו?" בהתנשפות, הוא תפס את חזהו. המקל שלו נפל לרצפה. והחתול השחור התעלף.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
