החיפושית התלבטה רק לשנייה קצרה לפני שרצה אחר נבל-העל במקום אחר השותף שלה.
כשהיא פתחה את תיק הגב, היא מצאה כדור רגיל, כדור סגול שמאיר אור כהה. מנערת את הכאב מראשה, היא דרכה על הכדור, פוצצה אותו והפרפר עף ממנו, מנסה לעוף ממנה. עם זריקה קלה של היו-יו שלה, היא לכדה אותו, שיחררה אותו, והתכופפה בכדי לזרוק למעלה את קמע-המזל שלה ולהחזיר הכל לקדמותו. במשך כל הזמן היא לא הייתה יכולה להוריד את עיניה מהחתול השחור.
הדודג'בוי שהיא נלחמה בו במשך כמעט שעה נמס וחשף ילד שהיא זכרה שראתה אותו במסדרונות בין השיעורים. הילד התיישב במהירות, העיף מבט קטן בפניה והתרחק.
בכל הזמן הזה החתול השחור לא זז. פחד מצמרר שהוא היה כבר צריך לקום נלחם בהקלה שלה ברגע שראתה אותו נושם באחידות, פניו לא חשות עוד כאב.
שלג המשיך לרדת בזמן שהיא ישבה על ברכיה על המשטח הקשיח לצידו. פניו היו מופנות לשמים, עיניו עצומות ושלוות. מבלי לחשוב, היא לקחה את ידו.
הוא הולך להיות בסדר, אבל זה לא עצר אותה מלהתקרב אליו ולשים את ידה השנייה על חזהו. לכמה שניות, היא השאירה אותה במקומה מרגישה את הפעימות האחידות של נשימתו, מאפשרת להקלה שלה לגדול, לפני שעברה על כל הצלעות שלו, זו אחר זו. הן היו שלמות, לא היו שבורות יותר. היא ידעה שהן יחלימו, אבל היא רצתה לוודא, רצתה לגעת בו ולהראות לעצמה שהוא היה בסדר.
זה היה קצת יותר מתירוץ להיות לידו, לגעת בו, אבל לא היה לה אכפת. אצבעותיה עצרו מעל ליבו, והיא הרגישה פעם נוספת את הפעימות האחידות, לפני שהמשיכה לצווארו, לפניו, לשפתיו ואל תוך שיערו.
"חתלתול מסכן ואמיץ שלי," היא אמרה, אצבעותיה סורקות את ראשו. "למה היית חייב להיפגע?"
המגע שלה עורר אותו לבסוף. מופתע, הוא הרחיק את ידיה ממנו לפני שאפילו פתח את עיניו. הוא התגלגל משם ונעמד, גבו מופנה כלפיה.
"אמ," היא אמרה, עדיין יושבת על הרצפה. "תודה." הוא עדיין לא הסתובב, אבל היא המשיכה, "אני שמחה שאתה בסדר."
"גם אני שמח שאת בסדר." מילותיו היו נוקשות והופנו אל הקרקע מתחתיו.
הוא התכופף בכדי לקחת את המקל שלו בזמן שהחיפושית נעמדה על רגליה. כדאי שתתנצל עכשיו? כדאי שתיתן לו מקום? לחכות עד שהיה מוכן? הם חיכו ביחד, אף אחד מהם לא דיבר.
העגילים שלה צפצפו באזהרה אחרונה. מתוך אינסטינקט, החיפושית זינקה לעבר בית הספר. כשהיא הגיעה לפינה, היא השתנתה בחזרה. אם הוא היה מסתכל, אולי הוא יכול היה לראות את הנעל שלה לפני שהסתתרה.
הטיפשות הכתה בה ברגע שהסתכלה סביב. היא הייתה שם לבדה עם החתול השחור. גבו היה מופנה כלפיה, הוא לא היה מסתכל. ובכל מקרה, אז מה אם הוא היה רואה אותה?
טיקי שהייתה גמורה התעופפה אל ידיה שחיכו לה.
הרגשת אשמה אכלה את מרינט מבפנים ברגע שהיא שלחה יד לתיק הצד שלה וחיפשה עוגייה. מוכנה או לא, החתול השחור לא יכול היה ללכת מבלי שתתנצל בפניו. היא הציצה מבעד לפינה, כשטיקי עדיין אוכלת את העוגייה.
היא לא ראתה אף אחד. החתול השחור כבר עזב.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
