My Photographer. Y

שיילה בראון

יום שלישי מיהר לבוא ומצאתי את עצמי סוגרת את הריצ׳רץ האחרון של המזוודה וגוררת אותה איתי החוצה.
הבטתי במראה שהשקיפה אותי בסלון שלנו ובחנתי את הופעתי כיאה לראשה של דוגמנית במאה ה21.
נעלתי נעלי עקב שהגביהו אותי בכמה סנטימטרים מזוייפים, אבל לאה חברתי הטובה התעקשה שאהיה חייבת אותם אם ארצה לדפוק הופעה יפה, הייתי עם ג׳ינס בויפרנד צמוד והאהוב עליי. וחולצת קרופ טופ מחוך שהבליטה לראשונה את החזה הלא שופע שלי. אם לא הישבן שלי, ששוב אצטרך להודות לגנים הליטנים, הייתי שונאת את הגוף שלי כנראה לחלוטין, המותן שלי הייתה צרה והפלג גוף העליון גם, הייתי עדיין מידה A75 שכל החברות סביבי ממזמן התפתחו וגדלו, אבל למזלי אהבתי נורא את הישבן שלי, הוא היה גדול ובזכות הכושר שהתמדתי בה גם די מעוצב.
מרחתי עוד טיפה מהליפ גלוס והברשתי פעם אחרונה את שיערי החלק שכמעט כבר הגיע לישבן, זה הוא הישג מדהים. חכו שננה תשמע על זה.. פעם ניסיתי לגזור את השיער והיא מאז בפוביה וזרקה כל מספריים מהבית. היא טוענת ששיער כמו שלי הוא קדוש, אני טוענת שהוא סתם משעמם, הצבע הפחם שלו לא מיוחד כמו הבנות עם הגוונים, והצבעים המיוחדים והוא חלק וחסר צורה רוב הזמן לדעתי.
״איחה (בתי) שלא תעזי״ ננה ליטפה את שיערי, היא כבר ידעה כמה אני חושבת שאני מסתכלת יותר מדי זמן במראה, כמה שופטת, כמה אוהבת וכמה הכל רץ לי בראש
״השארתי לך כסף על יד המקרר, קניתי אתמול גם כמה קופסאות של אוכל מוכן, ויש אספקה של עצים בחדר השינה שלי אז אל תחששי לרגע אם קר לך.״ אמרתי לה
״טרינקילה (תירגעי) איחה, אני אהיה בסדר ואת תהיי עצמך, כי רק כך אנשים ימשיכו להתאהב בך״ היא ציוותה עליי ונשקה ללחיי
נפרדנו לשלום שחיכיתי כמה דק לפניי בקור המחפיר של ניו יורק וניסיתי להנות ממנו לפחות לפעם האחרונה לימים הקרובים הבטתי בחושך לאט לאט יורד בתהדמה, וכעבור כמה שניות כבר נואה הופיע ועלינו לנסיעה לשדה התעופה, העברנו את הנסיעה בשירים ששנינו אוהבים כי נואה בבוקר צריך איפוס עד שהוא הופך לעצמו, ואני? אני בנתיים נהניתי מהשקט שהוא הציע, כי ידעתי שעומד להיות לנו טיסה ארוכה.
הגענו לטרקלין המפואר וגיליתי עוד כמה דוגמניות מהחברה שלנו כל אחת עם הסוכן שלה ורובן היו חברות אחד של השנייה אני פחות התחברתי אליהן, הן היו שונות.
כמו שאמרתי דוגמנות מסלול, מפותחות יפות ובעלות כריזמה וביטחון רציני.
אני הייתי מבין הבודדות שהיו דוגמניות פנים והלבשה בלבד, והגיעו יחסית רחוק אז תמיד הרגשתי לידהן עוף מוזר.
״השרימפס פה או, אורגזמה לפה״ נואה התענג על השרימפס כמו ילד קטן. כן נואה אחת הסיבות שלא תמיד הרגשתי עוף מוזר.
״רוצה קצת?״ הוא ניסה לדחוף לי לפה שהתנגדתי ״אלוהים, שש בבוקר רק נואה״ לקחתי עוד שלוק מהקפה החם שלי
״לאוכל טוב אין זמן או מקום לאכול אותו״ הצהיר והמשיך לזלול מהצלחת בשמחה
הבטתי ברוב המבטים הבלונדיינים של הבנות בעלות היופי הבובתי מופנות לבחור שעל יידי, הבן 27 בחליפה זולל כמו ילד בן תשע שאוכל לראשונה שרימפס בחייו.
הרוב ליחששו והתעלמו מקיומי ואלוהים יודע מה הן פינטזו עליו, הוא די היה הקראש הבלתי ניתן להשגה בסוכנות
שלא תטעו נואה נוטה לצאת עם הרבה סלבס מהעולם שלנו, אבל הקו האדום שלו היו הדוגמניות של החברה, פעם היה לו משהו בין לילי לפי מה שהבנתי עם דוגמנית שפתחה הליך מטורף נגדו והוא קיבל כמה מכות בתחת מאביו שעד היום השאירו לו סימן
ועצם העובדה שהוא כבר לא שם על אף בחורה כאן, לא משנה כמה היא יפה, כנראה עשה להן את זה רק יותר כי הקריצות שהן שלחו לו גרמו לי לצחקק
״תפסיקי כבר״ הוא התנשף בתבוסה ״אני יודעת שאתה ממש רוצה להעיף מבט חזרה״ אהבתי להתגרות בו כי זה תמיד היה נושא שעיצבן אותו לחלוטין
״זה מגוחך״ הוא הגיב חזרה ״העובדה שאתה רוצה כל כך להביט חזרה ולא יכול?״ כבשתי חיוך גדול על פניי
״לא. העובדה שהן חושבות שזה יימצא חן בעייני זה מה שמגוחך שיילה״ הוא ניקה בעזרת המפית את שאר פניו מהליכלוך של האוכל באלגנטיות שיוצאת דופן לנואה.
ובכן הוא לא משקר, זה באמת מגוחך בעייניו ההתנהגות שלהן, ואם נואה רצה הוא היה יכול בשנייה לגרום לאחת אחת לבקר בחדר שלו, אבל זה לא עניין אותו הוא שנא דברים קלים וחסרי אקשן ועניין
הקריין קרא בשם הטיסה שלנו וכולנו התכנסו לגט שלנו ועלינו על המטוס
נעצרנו כל הסוכנות בחלק הביזנס של המטוס ואני חיפשתי את המקום שלי A5 שבין השניות נואה פשוט זחל במהירות ונשכב על הכיסא ספה על יד החלון וגנב לי את מקומי ״מאוד ג׳נטלמני מצידך״ אמרתי בכעס
״מי המטומטם ששם אותנו שוב ביחד?״ התיישבתי בתבוסה ״אני״ נואה חייך והתמתח על מקומו ממש כיאלו רצה לדרוך על כאבי יותר
״שיילה מה רע? אני זוכר שממש נהנינו בטיסה לפריז פעם אחרונה״ הוא העלה בי זכרונות
״אלו היו 12 שעות מחורבנות שהגרב שלך הייתה תקועה בפרצוף שלי!״ השבתי שהוא נזכר ופרץ בצחוק
אני לא יודעת איך אבל כעבור שלוש שעות וחצי המטוס התכונן לנחיתה ואני קמתי שראשו שלי ושל נואה מחובקים כמו שני זוגות חתולים
הנחיתה התבצעה וירדנו בשדה התעופה LAX והופתעתי ממזג האוויר הנחמד שקיבל אותנו, האווירה באל איי הייתה שונה לחלוטין מניו יורק העמוסה והקרירה, היה חמים יותר ורגוע יותר.
משהו בי לחלוטין אהב אותה.
אחרי שלקחנו את המזוודות שלחנו אותם ישר למלון ונסענו לסט, אם לא הספיק שהייתי בלחץ נואה רק הוסיף והדיר על מספר הדוגמניות הבינלאומיות והמצליחות ביותר שהיו בסט הזה ועל התהילה המשגשגת שהפרוייקט הזה ינבא לי.
״אוי לעזעזאל אל איי, דווקא פה אין חנייה?״ הוא עצר על יד בית מפואר וגדול, בית? אחוזה, היא הייתה צבועה בלבן מבחוץ ועורה פסלי מלאכים מסביבה ומזרקה גדולה שקיבלה את כל עוברי האורח של אותו אחוזה, שלדעתי הייתה בכלל בעבר מוזיאון
״אתה יודע ייכלת להקשיב לאביך ולשכור את נתן״ נידנדתי לנואה ״בפעם האלף, אני יודע ליסוע ואני לא צריך שום נהג מחורבן!״ נואה כמעט איבד את זה ואני כבשתי חיוך נוסף ממבטו מרוגז
״אוקיי רדי תצלצלי ויפתחו לך, פשוט תגידי את שמך והוא יידע שאת ממני״ נואה פקד שהנהנתי וירדתי בזמן שהוא המשיך במרדף לחנייה
התקדמתי מספר צעדים עד שצילצלתי והדלת נפתחה אוטומטית אם חשבתי שהבית גדול מבחוץ הוא היה ענק עוד יותר מבפנים, ברגע שנכנסתי כלבה בורדר קולי קפצה עלי וליקקה אותי אני נהניתי ושהיא התנתקה ממני נתתי לה להוביל אותי הבטתי בבית הענק ובעיצוב שלו שהיה מיוחד, הוא כלל מלא אומנות, ציורים על הקיר של גלים ומלאכים ששוב הופיעו בתקרה ליד נברשות גדולות
הוא היה ממש מרשים ״אוקי אז את יודעת לאן את לוקחת אותי?״ שאלתי את הכלבה שפשוט קפצה על המדרגות והלכתי אחרייה היא הבריחה נביחה ופשוט הנחתי שהיא נענתה לשאלה שלי בחיוב
היא נכנסה לחדר הראשון בקומה השנייה והרחבה שנראתה כמו בית מלון ואני נכנסתי אחרייה, הבטתי בחדר לבן עם כיסא מעץ ותאורה יקרותית מסביבו ובד לבן ומרשים מאחורה על הקיר ליד היו אוספי תמונות של הדוגמניות הכי מצליחות ויפיפיות שייכלתי להעלות על הדעת, הכלבה ניכנסה למתחת לרגליו של בחור שישב על אדן החלון שהשקיף נוף מרטיט ובכלל לא שם לב לקיומי
לא ייכלתי להתעלם מהיצירה האמיתית שנגלה לעייני. הוא. אותו הבחור.
פעם ראשונה שצפיתי במראה שכזה, היה ברור למדי שהוא לא אמריקאי ולא מפה, שיערו היה חלק ומפוזר לצדדים בבלונד מתריס, כזה אמיתי כמו של אירופאי מהסרטים שהייתי צופה בהם, עייניו שהיו עסוקות במשהו אחר הרשו לי לגלות מעט ירוק אבל הרבה כחול מדהים אפו לא היה קטן ולא גדול אך התאים בשלמות למבנה פניו, שפתיו היו גדולות ואדמדמות ובלי לשים לב הוא נטה מדי השניות לנשוך אותן ולפצוע את עצמו וזה רק לעזעזאל היה יותר סקסי משאפשר לדמיין, הלסת שלו הייתה עבה וחדה והוא היה משורטט לחלוטין.
גופו היה די רזה אך היה מלא בשרירים מרשימים בזרועתיו ורק מלראות אותו יושב הייתי יכול לנחש כמה גובהו גבוהה משמעותית ממני.
״אממ.. הגעתי לצילומים.. שיי..״ אמרתי ונקטעתי שעייניו התבייטו רק על תחילת רגליי נעצרו ואז המשיכו להתעסק בפילמים שסידר במצלמה ״כן.. איחרת. בכל מקרה, תתפשטי בנתיים, אסיים ונתחיל.״
פרצופי האדים והרגשתי את החום והעצבים נמרטים לאט לאט בגופי. אוקיי שיילה תירגעי, יכול להיות שחלה אי הבנה. אולי לא שמעת טוב? תרגעי תוודאי שוב את דבריו.
״סליחה מה אמרת?״ לחשתי ואיגרפתי את יידי בכעס
״פשוט תתפשטי״ הוא חזר על זה, הפעם לא סבלתי את החוצפה, מי הוא שייבקש ממני דבר כזה? בכל השנים שלי כדוגמנית לא ביקשו ממני דבר כזה, זה תמיד היה גבול אדום שלי וכולם ידעו על זה.
התקרבתי אל אותו אדון חוצפן וכבר שהיינו קרובים עד מרחק נשימה הוא סוף סוף הביט קרוב לעייני אבל אז כבר כף יידי החליקה סטירה מצלצלת לתוך לחייו.