פרחי ליל אמש

פרולוג

הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת בבית משפחת בארדווד, והטבחית הראשית של המשפחה בדיוק החלה בבישול ארוחת הערב, כשלפתע נערה מעדה מעל מפתן הדלת האחורית שבמטבח.
שערה השחור היה אסוף בפקעת מרושלת על קודקודה, ולמרות הטלאים שבשמלתה המרופטת הייתה יפה ומלאת מרץ כמו חרצית בתחילת הסתיו. אולי הדבר היה נעוץ בחום החייכני שבעיניה מלאות החיים. ואולי דווקא בהחלטיות הנמרצת שבתנועותיה, אפילו כאשר הייתה מלאה בחוסר ביטחון.

"סלחי לי," היא אמרה. "האם את מנהלת משק הבית של משפחת בארדווד? התבקשתי למסור לך את זה." היא הושיטה לפניה סלסילה קלועה מלאת דברי מאפה והשפילה את עיניה הענבריות.

מבטה של הטבחית התרכך לעומתה. "חדרה של גברת ג'ונס נמצא בהמשך המסדרון שמאלה, יקירה. אבל אם תרצי תוכלי להניח את הסלסילה פה ואני אמסור לה אותה מאוחר יותר."

"לא, תודה," מלמלה הנערה והנידה נמרצות בראשה. "ביקשו ממני למסור אותה אל הגברת מנהלת משק הבית באופן אישי, אם זה בסדר." היא קדה קידה מגושמת ועזבה את החדר.

הטבחית, מצידה, משכה בכתפיה וחזרה לעבודתה.

כמה שניות מאוחר יותר הנערה הגיעה למסדרון בו שכן חדרה של מנהלת משק הבית. דלת החדר הייתה פתוחה למחצה, ובפנים נשמעו קולות של שתי נשים מתווכחות.
"אבל גברת ג'ונס," אמר הקול הצעיר יותר. "זו פשוט שערורייה! אני מפצירה בך לחשוב בהגיון. החתונה של אחותי תתקיים בעוד כמה ימים בלבד. בוודאי שאני לא-"

הקול השתתק כשנשמעה חריקה קלה מכיוון הדלת, והנערה שעמדה בפתח החדר בהתה במבט מפוחד באלו ששכנו בתוכו.

האחת הייתה אישה מאפירה בגיל העמידה ששערה החום העכברי היה מתוח בפקעת הדוקה על ראשה, וקמטים החלו להופיע בזוויות פניה.
השנייה, לעומת זאת, הייתה  נערה תמירה ששערה החום הדבשי נטף על כתפיה והתפזר בתסרוקת מסובכת על גב שמלתה שצבעה כגוונו של גבעול דשא רענן. עיניה הנוצצות היו באותו הגוון ממש וניבט מתוכן מן זוהר מוזר, מהול בסמכותיות.

האישה האפרורית פצתה את פיה.
"סלחי לי," היא אמרה מעבר לקצה אפה הארוך וחמור הסבר. כל פניה התכווצו לכדי הבעת נזיפה סמכותית. "מהם ענייניך כאן? אינך רואה שאני מדברת עם הגבירה?"

הנערה שבפתח התכווצה לתוך עצמה.
"אני מתנצלת," היא מלמלה לעבר נעליה. "התבקשתי להביא את זה כמתנה לחתונה של הגבירה בארדווד. מהמאפיה של משפחת סמית'." היא הניפה את הסל אל מול מנהלת משק הבית כמו מגן, כאילו קיוותה שהמעשה יוכל להסתיר אותה מהמבט הנוקב שזו שלחה לעברה.

"יש גם כרטיס איחולים מצורף," היא הוסיפה בקול שלא עלה בהרבה על לחישה.

הנערה השנייה בהתה בה במבט משועשע ונדמה שעיניה הכפילו את בוהקן.

"אני בטוחה שאחותי תשמח מאוד לקבל את התשורה שהבאת." היא הושיטה את זרועה לעבר הסל וקטפה אותו בעדינות.

לרגע אחד ידיהן נפגשו, ואם מישהו היה מקשיב היטב לפעימות ליבן באותו רגע ממש אולי היה שומע, ולו לרגע קט, את הנס המופלא שמתרחש כששני לבבות משנים את מסלולם לפתע ומתחילים לפעום יחדיו. אבל לא היה אף אחד שהקשיב לליבן, ולכן נשארה רק התחושה המעקצצת שבקצות אצבעותיהן.

"אמ, תודה," מלמלה הנערה השנייה, שעדיין עמדה בפתח ופניה - שכעת היו סמוקות למדי - חזרו והשקיפו אל המרצפות השחורות.
"רגע," אמרה לפתע וירתה את מבטה מעלה בחשש. "אחותך?" קולה היה גבוה ודק מהרגיל. "את... את אחותה של הגבירה בארדווד? כלומר... את העלמה אוולין בארדווד?"
הנערה השנייה הנהנה קלות וחייכה חיוך מלא חן.

"אמ... תודה רבה על הכנסת האורחים הנדיבה, גברתי!" אמרה בעיניים פעורות וקדה קידה חפוזה. ואז הסתובבה כמו רוח סערה והסתלקה באימה מהחדר.

העלמה אוולין בארדווד בהתה באוויר הריק שנשאר מאחורי הנערה בבלבול.

"הגברת ג'ונס," היא אמרה, "האם תוכלי לברר לי פרטים נוספים לגבי המאפייה של משפחת סמית'?"