Kill the Writer // VKook

pt.23 - killing me

Sia - Soon We'll Be Found

טאהיונג לא חלש כמו שנראה. הוא לא אוהב להשתמש באלימות, אבל יודע להחזיר כשצריך, ולכן כשאחד החברים של ג'ונגקוק מעיף לו אגרוף לפנים, הוא מחזיר לו אחד לבטן. וזה היה יכול להיות קרב הוגן אם הם לא היו שלושה על אחד.

טאהיונג מוצא את עצמו מקופל על רצפת הבטון תוך כמה דקות, מכסה את ראשו עם מרפקיו ומקבל את כל המכות. הוא לא יודע למה, רק שומע פה ושם עלבונות בנוגע למיניות שלו ומחבר את הפאזל לבד.

"היי!" קול מוכר נשמע מהצד, עוצר את האלימות. טאהיונג לוקח כמה נשימות עמוקות לפני שהוא מרים את ראשו, מביט לעבר הצליל. ג'ונגקוק עומד שם וטאהיונג לא יכול שלא להבזיק חיוך. הוא שמח, כי ג'ונגקוק יעזור לו, כי יציל אותו מהחברים הפסיכיים שלו שהחליטו לתקוף אותו ביום בהיר אחד. הוא שמח, כי כל זה עומד להיגמר בעוד כמה דקות ולהפוך לעוד זיכרון מר שטאהיונג יקבור בתת מודע.

"ג'ונגקוקי הגיע!" מחייך אחד מהם מאוזן לאוזן.

"זוזו ממנו," ג'ונגקוק נראה כועס. הוא דוחף את חבריו הצידה ומתקרב אל טאהיונג, יורד על הברכיים מולו. "אתה בסדר?" הוא בודק את פניו החבולות, מעביר את אגודלו מעל שפתיו, מורח את הדם שיורד מהאף לאורך הלחי ועוזר לו להתרומם.

"איכס," מסנן ניקי. השאר דופקים מבטים מלאי גועל ושאלה, לא מבינים מה קורה. ג'ונגקוק מרגיש אותם על גופו, שופטים אותו בצורה דביקה ומעיקה. הוא מביט בעיניים הנוצצות של טאהיונג, מרגיש רע עם עצמו.

במעשה חד אחד, ג'ונגקוק תופס בצאוורו של טאהיונג ומרתק אותו לקיר הבטון מאחוריו. טאהיונג לא מספיק להגיב, רק פוער את עיניו בהלם ותופס בזרועו של ג'ונגקוק עם אצבעותיו, מנסה לשחרר את האחיזה שרק מתהדקת מסביב לצאוור.

ג'ונגקוק שומע שחבריו מאחור מרוצים.

ג'ונגקוק מרגיש את ליבו של טאהיונג נשבר.

הוא מתקרב אליו, "תקשיב לי טוב," לוחש לאוזנו. "אתה חייב לברוח. הם חושדים, הם יפיצו את זה לכולם, הלך על שננו." ג'ונגקוק מתרחק מעט, מסתכל על עיניו מלאות הכאב של טאהיונג.

הוא אוהב אותו. אוהב באמת. אבל יודע שאין עתיד לאהבה הזאת. הוריו יגלו על כך ויפרידו ביניהם גם ככה. החברים, המשפחה, כולם ינדו אותם מהחברה. אהבה כזאת לא מקובלת במקום הזה וג'ונגקוק יודע שעדיף לרסק את הכל עכשיו מאשר לתת לזה לגדול ולסכן את שניהם. היום זה חברים שלו מכים את טאהיונג, מחר מישהו ינסה לרצוח אותו. ככה הדברים עובדים פה, ככה החיים מתייחסים לאנשים כמוהם.

"אני מצטער, אור שלי." ג'ונגקוק אומר עם השפתיים בלבד, לא משמיע צליל. הוא משחרר מהצאוור של טאהיונג, נותן לו ליפול על הבטון ולהשתעל. "בואו, אין לנו מה לחפש פה יותר." ג'ונגקוק מאיץ בחבריו ללכת, זורק מבט אחרון אל טאהיונג לפני שנעלם, לוקח איתו רק זיכרונות.

***

כיום

"אתה מטורף, טאהיונג," נאנח ג'ונגקוק. "עוד תגיד לי שהתקבלתה לאוניברסיטה הזאת רק בשבילי. אתה בכלל יודע איך התחרפנתי כשראיתי אותך לראשונה?"

"אני יודע," טאהיונג מחייך בעצב. "כי גם אני התחרפנתי. לראות אותך ביום הראשון של הסמסטר היה הלם גם עבורי. ועוד כשנכנסו לאותה קבוצת חברים... כל מה שרציתי זה..."

"להרוג אותך." משלים אותו ג'ונגקוק. הוא מסובב את מנעול הדלת ומתרחק ממנה, פותח אותה לרווחה ומסתכל על טאהיונג. לא על הבחור אותו כל כך שונא, אלא על אהבתו הראשונה.

"בדיוק." טאהיונג מאשר, מהנהן קלות. "הכל אצלנו תמיד היה הדדי."

"ותמיד היה נגדנו."