טאהיונג לא מסוגל לשמוע יותר את נאמג'ון שר שירים מהסרט הזה. גם קולקציית השרק בדירה שלו גורמת לצמרמורות בגוף והקרטון בגודל אנושי של שרק על דלת חדר השינה גורם לך לסיוטים. מה שבטוח זה שמי שיפרוץ לדירה של נאמג'ון ייצא משם מצולק לשארית חייו.
טאהיונג יוצא למרפסת, סוגר את דלת הזכוכית אחריו בשביל לבודד את הרעשים ומדליק סיגריה. הוא מתעלם ממקום הישיבה, מחליט להישען על המעקה ולהסתכל על העיר מקומה 17. הוא קובר את ראשו בין מרפקיו וטובע במחשבותיו כל כך, שלא שומע איך הרעש בסלון מתחזק ושזה בכלל לא מעוד סולו שירה של נאמג'ון. הוא אפילו לא שם לב לדלת השקטה נפתחת מאחוריו ונסגרת שוב.
ורק כשמישהו לוקח לו את הסיגריה מהאצבעות הוא מרים את הראש ומרים את גבותיו בחוסר אמון.
ג'ונגקוק מצמיד את הסיגריה לשפתיו, שואף את החומר הרעיל ומרחיק אותה, מחזיק קצת בפנים ונושף את העשן החוצה.
"באת לקחת את הטלפון שלך בחזרה?" שואל טאהיונג, כבר מושך את ידו לעבר הכיס בשביל לשלוף את הנייד ולהחזיר לג'ונגקוק.
"באתי להגיד לך שאתה מטומטם." זה יוצא קצת ישיר מדי ממה שג'ונגקוק התכוון. טאהיונג קופא תחת מבטו הרציני שמכוון היישר אל עיניו. "שאתה דפוק, קים טאהיונג. איך אתה מסוגל לרצות אותי שוב אחרי כל מה שקרה?" ג'ונגקוק מקמט את גבותיו. "אתה יודע כמה אכלתי את עצמי מבפנים שפגעתי בך באותו יום? כמה כאב לי למרות שידעתי שאתה תבין, שאתה לא טיפש, כי לא הייתי צריך לעשות את זה ככה, לא הייתי צריך להפעיל אלימות כלפייך." הוא לוקח עוד שאיפה. "איך אתה מעז לעשות כל כך הרבה בשביל לזכות לתשומת לב ממני? בשביל שנתחיל לדבר שוב כמו אנשים נורמליים שלא רק מקללים זה את זה? איך אתה בכלל מעז להתאמץ בשבילי?" מגחך בעצבנות. "כל פעם שעברתי לידך במסדרון שלחתי לכיוונך מבט מלא שנאה כשבפועל השנאה הזאת הייתה כלפי עצמי, כי גם כשגדלנו, במקום לבקש סליחה, העדפתי לפתח כלפייך שנאה לא מוצדקת. טאהיונג, לא מגיע לך שישנאו אותך. אין מה לשנוא." הוא מניד בראשו מצד לצד, נושך את שפתו התחתונה.
"עוד לא מאוחר לבקש סליחה." אומר טאהיונג.
"סליחה כבר לא תספיק פה." עונה ג'ונגקוק. "יש יותר מדי טעויות לתקן."
"אז תתחיל לתקן אותם." טאהיונג לא מבקש, הוא דורש. "אני מטומטם ואני דפוק, אבל אני גם ארוץ את כל המדינה בשבילך. אני פשוט לא רוצה לוותר. לא בגלל כמה בריונים ולא בגלל שהיינו צעירים מדי בשביל לעמוד מול כל העולם."
זה קשה. להתמודד עם העבר, להכיל את ההווה ולרוץ אל העתיד. אף אחד לא מבטיח להם חיים טובים חסרי בעיות וריבים, אף אחד לא מציע לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה. זה הם בשביל עצמם, שני אידיוטים רעילים עם נטייה לאלימות שצריכים לעמוד על שלהם ולהילחם על דברים שאולי עבור אחרים נראים רגילים.
ג'ונגקוק מכבה את הסיגריה על מעקה וחיוך עולה על קצוות שפתיו.
"יא בן זונה." הוא מניח את זרועו על כתפיו של טאהיונג, מקרב אליו.
"מה קרה ל'אור שלי'?" טאהיונג מגלגל עיניים.
"מת, הלך, נגמר." מסנן ג'ונגקוק. "עד שאני אמצא לך כינוי חדש אתה תישאר בן זונה."
"יא בן שרמוטה."
YOU ARE READING
Kill the Writer // VKook
Fanfictionטאהיונג שונא את ג'ונגקוק וזה הדדי לגמרי, אבל יש מישהו באוניברסיטה שכותב עליהם פאנפיק והם כועסים עליו מספיק חזק בשביל לאחד כוחות.
