הקסם של אפריקה

נשימה

כל הכתיבה שלי התחילה לא רק בעקבות ההגיגים שלי.. והצורך שלי לסדר אותם.
מישהו שלח לי הודעה לפני כמה ימים, כתב לי ״הבננה פארם? הוסטל מומלץ?״ עניתי שכן. אחרי כמה שעות קיבלתי סוג של הודעת ספק תסכול ספק יאוש וספק כעס על כך שאין מקום ושהוא נסע לחינם ושהכל מתבלבל לו והוא נלחץ וככה בחיים זה לא קרה לו כל הבלאגן הזה והחוסר סדר ואיזון.
כתבתי לו
״אחי, תרגע, זה חלק מהקסם של אפריקה״.

וכך זה התחיל.
מאז הקסם הזה צץ עוד כמה פעמים בהקשרי הפרק הקודם, יכולת ההכלה שלי את הסיטואציות, ההתרגשות שלי מתחילת קשר שנבנה מול העיניים וכמה פחדים שעולים להם תוך כדי (שאני בתמימותי וניסיון חיים עלוב שהספקתי לזקוף לזכותי, מנסה להרגיע).
האיטיות שבה דברים קורים, האדישות של המקומיים לצרות של אחרים, והצחוק שלהם על כל חוסר הבנה קטנטן שקורה לנו.. התרבות כלכך שונה שאני מוצאת את עצמי חייבת להתאים את עצמי ומצד שני כועסת על השוני.
בסוף אנחנו מחפשים אנשים שדומים לנו או דברים שנעשים כמו אצלנו לא?

אני חושבת שהשיעורים שנצרבו בי בצורה החזקה ביותר היא הצורך לנשום וההבנה שהגל עולה ויורד בסוף, כלומר דברים חולפים ורגע של שמחה וצחוק לא נשאר לעד. כך גם רגעים של קושי או חוסר ודאות. אין צורך לנסות לשלוט בהם, אלא פשוט לחבק ולקבל את ההגעה והעזיבה שלהם. ומתוך כך יוצא, שאין צורך לדעת מה קורה בכל רגע נתון כי הרי דברים, נטייתם להסתדר.
אני לא רוצה שתחשבו שזה מתוך תלישות כלשהי, או איזה מעופפת בהרים.. כי זה ממש לא הכיוון. הנשימה וההכלה של המצב מאפשרת שחרור של לחץ על כל מה שלא יסתדר או לא תינתן לו תשובה מיידית.

מצחיק שאת כל אלה למדתי לפני חצי שנה מהמורה ליוגה שלי ורק עכשיו אני מכילה אותם באמת והאסימון לאט נופל.