"תפסיק" ליאור אמר והחזיק לי את היד וגם לעומר.
"ליטל תשחררי את היד שלך ממנו" ליאור אמר,
"ליטל מה הולך פה?!" עומר הגביר את קולו והחזיק הפעם בידי בחוזקה וזה כאב.
לשחרר את היד וללכת עם ליאור? או עם עומר?
(ליטל נזכרת)
"שמעת מה הולך עם עומר"
"כן, הוא מצא שוב ילדה כדי לשחק בה"
"ועוד ליטל חושבת שזה רציני, הצחיקה אותי זאת"
"כן, גם אתמול הוא חיבק אותה מאחור"
"היא כל כך לא ברמה שלו"
שיחררתי את ידי מאחיזתו של עומר וליאור הרים אותי והלך הליכה מהירה אל הכיתה.
עומר עמד שם עדיין, לא זז, המום, אבל בסוף הוא חייך, חייך.
אולי זו בכל זאת ההחלטה הנכונה...
היום עבר מהר, ליאור הסתובב לפעמים לבדוק מה קורה, אבל עומר הוא הסתובב לכיווני וקירב את הפרצוף שלו אלי כמו שליאור עשה אבל הוא היה ככה כל השעתיים, לא נתן לי אפילו ללכת להפסקה של 5 הדקות. הרגשתי שאני מתחילה להסמיק, אבל אז ליאור קרא לו והוא חזר לשבת במקום שלו והיה עם מבט חצי מגחח וחצי כועס...
אחרי הלימודים ליאור ליווה אותי ועומר הלך מהר ויצא ראשון מהכיתה.
"לא היית צריך לעשות את זה" אמרתי לליאור אחרי שתיקה ארוכה
"אספר לך עכשיו סיפור" הוא ענה ועצר אותי, הלכנו אל הספסלים בגינה וישבנו.
"אני גדול ממך בשנה, אני כבר בן 14 וחצי, שנה שעברה פגשתי מישהי, שהייתה כל החיים שלי, היינו הידידים הכי טובים שיש, ביום שהחלטתי להגיד לה שאני אוהב אותה, חיכיתי לה בפארק וקניתי פרחים ושוקולדים, התקשרתי אליה עשרים דקות לפני, לשאול איפה היא, היא אמרה לי שהיא מטיילת עם הכלב שלה, היה לה כלב גדול והם עמדו ליד הכביש המהיר, הכלב שלה ראה כלב אחר והתחיל לרוץ אחריו וגרר אותה, מכונית אחרת שבדיוק נסעה פגעה בהם והרגה את שניהם, באותו היום, במקום להביא לה את הפרחים בשמחה, הבאתי אותם אליה בפנים בוכות,"
שתקתי לא היה לי מה להגיד
"אני בעצם אומר שאיבדתי המון כשהיא הלכה, אם אאבד עוד מישהו אני לא אשאר שפוי" הוא אמר והביט בי.
הסתכלתי עליו גם, משהו בו היה לי מוכר... ההבעת פנים והתווי פנים מקרוב נראו לי מוכר,
נזכרתי,
הוא היה איתי בגן, הוא היה החבר הכי טוב שלי שם, הוא היה מקור האושר הכי גדול שלי אז אבל לא היינו באותו הבית ספר. הוא השתנה עכשיו, הוא יותר עמוק, הוא יותר חזק והוא גם בוגר וגם ילדותי... הוא זוכר שהייתי איתו בגן?
"אה, נכון!" הוא אמר וחייך אליי
"אמא שלי לימדה אותי איך לעשות שהרגל פחות תכאב"
"פעם הייתי חלש ותמיד הפילו אותי בחוג ג'ודו" הוא אמר וחייך
"תביאי את הרגל שלך" הוא הצביע על הרגל שלי והרמתי אותה בהיסוס, היה לי ג'ינס.
הוא התחיל לעסות (עיסוי) את החלק ליד הכף רגל שלי, זה היה אחד מהרגעים הכי מביכים שהיו לי אבל אחד מהרגעים המוזרים-מרגשים שלי...
"זה מדגדג אותי" אמרתי וצחקתי והוא הפסיק לעסות.
ניערתי את הרגל וניסיתי לעמוד, התכוננתי לנפילה אבל הרגל שלי חזרה לעצמה, פחות טובה ממה שהיא הייתה אבל לפחות ללכת זה יותר קל, אמא בטח תתן לי עוד עצות להרגיע את הרגל.
"תודה" אמרתי ונתתי לו חיבוק (ויש גם נשיקה אבל למי שמצליח לתת נשיקה ראשון (בלחי)), ההרגל שהיה לנו כשהיינו ילדים, ואז הוא היה מחייך חיוך רחב
חיבקתי אותו והוא נתן לי נשיקה בלחי כמו שהיינו עושים פעם ואז הוא חייך את אותו החיוך, אחרי חמש שניות נזכרתי שעכשיו אנחנו כבר בני 14 וחצי ו13 ושעכשיו אנחנו רק ליאור וליטל מאותה הכיתה ואנחנו לא החברים הכי טובים.
הסתכלתי עליו בתדהמה, איך הוא זוכר? אחרי שלוש שניות הוא גם הסתכל בתדהמה עלי ושנינו קמנו והתחלנו ללכת הליכה מהירה לבית.
הוא זוכר?
עצרתי ליד הספסלים שליד הפארק,
הוצאתי את הפלאפון מהתיק ונכנסתי לוואטסאפ הכיתתי, בדקתי את מי שבקבוצה ולא ראיתי תמונה שלו מהתלמידים, למה הוא לא בקבוצה?
נכנסתי לאינסטגרם וכתבתי ליאור,
התוצאות היו - ליאור שנהב, ליאור ספיר, ליאור לוי, ליאור גרמן ועוד כמה, לחצתי על ליאור גרמן, מספר עוקבים 438 ו- 11 תמונות, היו לו תמונות של ערב כשהוא מוקף בבנות ובנים, 3תמונות בים, תמונה בלי חולצה, וכל השאר היו כשהוא חיבק מישהי ומצטלם עם אותה אחת, כנראה זאת היתה היא...
"מה?" אמרתי לעצמי כי הפלאפון רענן את עצמו, הוא הוסיף תמונה חדשה, הוא צילם את עצמו כשיש בת מאחוריו בפלאפון, והוא כתב 'האור של חיי, אחרי 6 שנים, סוף סוף'
"אחרי 6 שנים?" הסתכלתי יותר קרוב על הבת שהיתה בתמונה, בתמונה זה היה נראה שיש לה שיער קצר, זאת לא אני... נפל לי הפלאפון בטעות, התקופפתי להרים אותו ופתאום הרגשתי שמשהו מושך לי בשיער, הרמתי מהר את הפלאפון והוצאתי את השיער שלי שהיה מאחורי התיק...
מישהו לקח לי את התיק, הסתובבתי, זה היה ליאור,
"שוב הי, התיק הזה שלך לא יעזור לרגל להחלים, אלווה אותך לבית" הוא תקח לי את התיק והתחיל ללכת בדרך הלא נכונה,
"היי תביא לי את התיק" "וזה גם לא הדרך" אמרתי והוא סיבב את ראשו והלך בדרך השניה שנכונה.
הלכתי אליו ולקחתי את התיק שלי, די נעלבתי בגלל הפוסט אז הלכתי מהר יותר אבל הרגל קצת כאבה עדיין אז עצרתי
"טוב רק הפעם, רק הפעם אתה תעזור לי וזהו" אמרתי
"ואם את מתישהו תצטרכי עוד עזרה? למה לי להפסיק?" הוא לקח את התיק שלי
"כי עוד בסוף יחשבו שאני חברה שלך ומה החברה האמיתית שלך תחשוב?" התחלתי גם ללכת לידו
"איזו חברה?"
"החברה מהפוסט" הסתכלתי עליו
"אה היא? היא עכשיו מסתכלת עלי, היא כועסת עלי קצת, והיא לא סתם חברה, היא חברת ילדות, אחרי שש שנים סוף סוף את יודעת כמה זמן חיכיתי לזה?"
"אז תתן את התיק" אמרתי קצת בכעס והושטתי יד אל התיק, אבל הוא עצר אותי והחזיק לי את היד
"את רצינית?" הוא הסתכל עלי
"זאת את" הוא התקרב אלי וחיבק אותי
