אני לא לוקחת את מה שקרה אתמול ברצינות. אני לא רוצה לקחת את זה ברצינות... עם כל הדברים שקרו התקופה אני נזהרת מהדבר הזה שנקרא להתאהב ואהבה, ומה שקרה אתמול לא היה רציני, רק התכתבנו בפתקים, משהו שכל זוג ידידים עושה.
"זוג?!" אמרתי בקול.
"סוף סוף חזרת אלינו" שני עצרה אותי באמצע ההליכה. כנראה שנסחפתי עם המחשבות האלה...
"ממש לא התגעגעתי לשעון המעורר" פיהקתי,
"רק שלא תישני באמצע השיעור" היא צחקה ועברנו את מעבר החצייה לכיוון החטיבה.
נכנסו לשם.
התקדמתי לעבר הכיתה וכשהגענו לכיתה פתחתי את הדלת. הוא ישב שם, עסוק בפלאפון...
"הי, מה קורה?" שאלתי והסתכלתי עליו, הוא הרים את ראשו וחייך.
"הכל בסדר" הוא חזר להיות בפלאפון, מה הוא עושה שם שכל כך מעסיק אותו? ישבתי במקומי והוצאתי את הפלאפון. שני בינתיים דיברה עם אחותה מחוץ לכיתה, כך שאין לי באמת מה לעשות... עזבתי את הפלאפון והסתובבתי לכיוון עומר, אבל הוא דיבר עם החברים שלו משנה שעברה. שיר גם דיברה עם ארבעת הבי-אף-אף שלה, אז באמת שנשארתי לבד.
הפלאפון שלי רטט, מישהו שלח לי בקשת חברות בפייסבוק. לחצתי על האפליקציה וראיתי את לוח בהודעות, "omer levi". הרמתי את ראשי והסתובבתי. לא פלא שהוא היה כל כך עסוק... אישרתי את הבקשה.
המורה נכנסה (באיחור של 5-7 דקות) ואמרה לנו להוציא ציוד וקראה בשמינו.
ניסיתי להתרכז בלימודים, בזמן האחרון אני מרגישה מעופפת... ואני רוצה להיות ממוקדת, אחרת כל הציונים שלי ישאפו ל-0 ואאכזב את ההורים...
התחלתי להעתיק במרץ את מה שהיא כתבה וסיכמה על הלוח, אבל התחלתי להתעייף בשורה השניה, כנראה החופש לא עשה לי טוב...
הסתובבתי, עומר כתב משהו במחברת.
הגיעה ההפסקה די מהר... ושוב, לא היה לי מה לעשות.
"עומר" קראתי לו בלחש אבל הוא עדיין כתב משהו...
ההסתכלתי מבעד לחלון (הכיתה נמצאת בצד שבוא יש את אולם הספורט) והסתכלתי על התלמידים מכיתה ח' שהתקדמו לאולם.
פתאום ראיתי אותו. שון? שון ביטון? (שון ביטון היה האהבה הראשונה שלי מאז כיתה א' כשהוא היה בכיתה ב'... האמת שאני עדיין אוהבת אותו... אבל בכיתה ה' היה ילד אחד שהתחלתי לחבב וגם בו התאהבתי, קוראים לו נועם כהן)
הלכתי אל השולחן שלי, לקחתי את הפלאפון והתחלתי לרוץ לעבר היציאה האחורית לכיוון האולם.
הגעתי אליו.
"היי, מה קורה?" אמרתי עם חיוך דבוק לי על הפנים.
"היי" נופפתי בידיי אליו.
הוא לא ענה. הוא פשוט התעלם ממני והמשיך ללכת.
מה קרה לו? לנסות להגיד שוב 'היי' אני לא אגיד, אם הוא לא ענה לי פעם שנייה אז הוא לא יענה גם פעם שלישית... קצת נעלבתי. ישבתי לי על אבן גדולה שהיתה מונחת שם והסתכלתי עליו הולך, שוכח ממני.
"אהבת אותו, נכון?" זה היה הקול של עומר.
"כן... אבל הוא כנראה עוד מישהו ששוכח ממני, כמו כולם..."
שמעתי שהוא התקדם אלי.
הוא חיבק אותי מהגב. איכשהו הוא הפך את העצב שלי למשהו טוב.
"אני תמיד אהיה איתך" הוא לחש לי.
באותו הרגע אפילו לא חשבתי על איך הוא הגיע לשם, למה הוא הגיע לשם ושהוא אולי עוקב אחרי.
פשוט, לא נראה לי שחשבתי ברגע הזה.
המגע שלו היה חמים והבושם שלו נתפס בחולצה שלי...
