מנקודת המבט של ליטל:
לאחר 14 שנים
"Hi Ms. Brown, how are you? How much the flowers cost?" שאלתי את מר בראון, מוכר הפרחים.
"Ten dollars" הוא אמר ונתתי לו את הכסף ולקחתי את הפרחים, אך הם נפלו לי וכשהתקופפתי להרים אותם, נפלתי והתגלגלתי עם המגושמות שלי אל השולחן והעציצים עם הפרחים נפלו עלי וקיבלתי מכות בראש.
היה לי פלאש-בק:
"תזהרי, כמעט נפלת" "נראה לך שאני הולך בלי הפלאפון שלי?" "יהיה יותר מביך אם את תשימי את היד שלך עלי כמו חיבוק ותדלגי לידי, עדיף ככה" ~הוא החזיק אותי~ "יש לך ריח מוזר מהפה" ~הוא התקרב אלי~ "לא אמרתי שמוזר זה רע, מוזר זה גם טוב" "מה את לא מכירה מוזר טוב?" "אני אוהב אותך" ~נשיקה~
"ליאור! ליאור יוספוב! ליאור מהגן! ליאור מהתאונה! ליאור שלי!" אמרתי ומר בראון לא הבין. עזרתי לסדר הכל מהר ורצתי לתחנה, נסעתי למרכז התעופה, קניתי כרטיס והתקשרתי לאמא שלי.
"אמא, אני חייבת לטוס מהר, אחזור אני מבטיחה! פשוט נזכרתי! ליאור!" אמרתי בהתרגשות
"לא, אבל את לא יכולה, הרופא אמר שיש לך רק עוד שבוע, בבקשה לא" שמעתי את הבכי שלה מהצד השני של הטלפון.
"אמא, אי פעם הצליחו לעצור אהבה?" שאלתי אותה
"נכון שלא? אז, אל תעצרי את האהבה עכשיו" אמרתי לה ובסוף היא הסכימה ונכנסתי למטוס.
אחרי יום הגעתי ואחרי יומיים מצאתי את הדירה שבה בגיל 14 הוא גר. נשארו עוד 4 ימים. אמרתי שאני רוצה לקנות את הדירה והפנו אותי לרכז שאמר מתי אפשר לנסוע.
אחרי יום התקשרו ואמרו שאפשר. נשארו 3 ימים.
נסעתי לשם. הם אמרו שאדבר עם בעל הבית. כנראה שהם עברו דירה כבר...
הגעתי. בעל הבית היה שם ובפתח ראיתי אותו, הוא היה נראה חתיך אמיתי. צחקתי. הוא היה נראה גם מוכר. מוזר.
"שלום, זאת הדירה. זאת דירה די רחבה עם ארבעה חדרים. בגלל שזה עבר עיצוב אז הדירה עולה 500,000" הוא אמר. הקול שלו היה גם מוכר. מוזר.
"טוב, אממ... אז..." התכוונתי להגיד את שמו אבל שכחתי להציג את עצמי.
"או נכון, שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי ליטל ואני בת 27, ואתה?" חייכתי.
"קוראים לי ליאור יוספוב ואני בן 28" הוא חייך אלי. רק אחרי כמה שניות נפל לי האסימון.
"ליאור? אני ליטל במרוי, זוכר, מלפני 14 שנים היינו חברים טובים אבל אז קרתה תאונה ואיבדתי את הזיכרון אבל השבוע קיבלתי שוב מכה בראש שגרמה לי להיזכר בהכל!" אמרתי והתחלתי לבכות, הוא היה בהלם למשך כמה שניות ואז הוא חיבק אותי.
"ליטל..." הוא אמר ממשיך לחבק אותי.
יצאתי מהחיבוק "אני אוהבת אותך ליאור" אמרתי ונישקתי אותו, בהתרגשות שיא!
מישהו פתח את הדלת.
"ליאור מה הולך פה?" הפעם הקול היה יותר מוכר
"שני?" אמרתי מבוהלת.
"ליטל? ליטל במרוי?"
"כן!" אמרתי לה והלכתי אליה, חיבקתי ושמחתי
"אבל... מה את עושה פה?" היא שאלה מבוהלת
"נזכרתי בהכל שוב, את לא מבינה איזו שמחה אני, סוף סוף אני יכולה לחזור אליכם ולהיות חלק איתכם והכי חשוב, להיות עם ליאור" שמחתי כל כך
"אה ו... מה את עושה פה?" שאלתי את שני
"ליטל, יש משהו שאני ושני צריכים להגיד לך" ליאור אמר
"אנחנו ביחד ועוד חודש אנחנו מתחתנים" שני אמרה, פניה היו לכיוון הריצפה. הייתי בהלם ובשוק כל כך. אבל...
"אתם לא צריכים להרגיש רע בגללי, אתם שני אנשים טובים וביחד תהיו יותר טובים, פעם אמרתי משהו, לפעמים צריך להתקדם כי ככה זה בעצם, אני כבר בת 27 ולא בת 13 שצריכה להילחם והכל... אני מאחלת לכם שהחיים שלכם רק ימשיכו וישתפרו רק יותר ויותר" אמרתי להם עם חיוך מזויף, מנסה לא לבכות
"תודה" שני אמרה בלחש
"אני צריכה לזוז, סליחה אם לא אהיה שם יותר בשבילכם כדי לתמוך" אמרתי להם, לא בעוקצנות ויצאתי מהבית. ירדתי מהר במדרגות. מה הם יעשו אם הם ידעו שבעוד 3 ימים אני לא אהיה בחיים? התחלתי לבכות במדרגותור ואז נעצר לי הנשימה. מהתרגשות שיא. הוצאתי אצ המשאף מהתיק והוצאתי את הבקבוק גם. שתיתי ונסעתי לקבר של נועם.
"אני מצטערת על הכל נועם, אני מצטערת, אזכור אותך כמו שתמיד זכרתי אותך, סליחה על זה ששיקרתי לך בבית חולים, כן זכרתי אותך, את ליאור שכחתי אבל אותך לא. רציתי שתשכח ממני כדי שזה פחות יכאב לך לדעת על זה שגם לי זה יקרה אבל זה קרה לך מהר יותר ממני... אני מצטערת. מאוד." אמרתי ובכיתי. בכיתי.
סיכום:
לאחר 3 ימים ליטל לא הייתה איתנו, שני וליאור דחו את החתונה בשנה בגלל המאורה והמשפחה שלה טסה לשם.
כל מכיריה היו שם, קראו והתפללו ובכו...
הסיפור מספר שגם כשחושבים שאין עוד סיכויים תמיד יהיה ניצוץ אחד שיחזיר אותנו אל הדרך ויוביל אותנו בדרכנו, וגם כשהוא נעלם, זה לא אומר שצריך לוותר, אלא צריך לדעת להמשיך ולגלות מה יש בסוף הדרך. תמיד יש אולי סוף להתחלה, אבל אחרי הסוף תמיד יש עוד התחלה חדשה.
לאחר שנתיים לשני וליאור נולדה ילדה והם קראו לה בשמה של ליטל.
אחותה הקטנה של ליטל, שי, אחרי הצבא למדה רפואה ועזרה למצוא תרופות למחלות הסרטן והצליחה להציל את החיים של רבים מהעולם כולו...
האחות הגדולה של ליטל המציאה תוכנית מוכרת בעולם ומפורסמת שמחברת אנשים שפשוט לא ידעו מה הרגישו אחד כלפי השני והם עזרו להם, חלק מהכסף שהם קיבלו היא תרמה לתחקירים של אחותה הקטנה.
אני אולי לא נעלמתי למטרה טובה, אך זה הפך למטרה טובה. אני מקווה שלכולכם יש מישהו ששווה לעשות הכל בשבילו, אני מקווה שכולכם מצאתם את האחד שישמח אותכם, גם אם הוא או היא לא יודע/ת מזה.
תמיד יש ניצוץ קטן.
