חיים, מה המשמעות האמיתית שלהם?
כל האמירות האלה על החיים, "לחיות כאילו זהו היום האחרון", האמת שאני די נגד האימרה הזאת, אם בן אדם באמת חי לפי האימרה הזאת, הוא יכול לסכן את עצמו ולגרום לזה שהוא באמת ימות, והכל בגלל אימרה אחת פשוטה אך מפורסמת...
יש עוד אימרה, שאולי היא לא כל כך מפורסמת לציבור, אבל הרבה מכירים אותה, "live the life you love, love the life you live" (בתרגום: תחי/ה את החיים שאת/ה אוהב/ת, תאהב/י את החיים שאת/ה חי/ה), את האימרה הזאת אני בעצם מעריצה, אם אתה לא אוהב את החיים שאתה חי, אז מה זה שווה לחיות? אבל זה לא שאני אומרת שלא צריך לחיות, צריך לחיות (!), חיים הם בעצם רכבת הרים, אתה יכול ליפול ולרדת או שאתה יכול לעלות...
עוד דבר, אני לא יודעת מה אחרים חושבים לגבי זה, אבל אני לא סובלת כשמשווים אותי לאחרים, אני יודעת, ואני מודעת למצב האנשים האחרים, אבל זו אני, אני לא יכולה להישתנות, אני לא רוצה להישתנות, מספיק טוב לי עם עצמי.
"ליטל חמודה, ליטל, תתעוררי" קולה של אמי העיר אותי משנתי. מצמצתי ושיפשפתי את העיניים.
"בוקר טוב, היום מתחילים הלימודים זוכרת?"
התרוממתי וישבתי על צד המיטה, חיבקתי את אמא,
אני: "בוקר טוב אמא"
אמא: " בוקר טוב חמודה" היא אמרה והרפנו מהחיבוק, היא הלכה למטבח ואני פניתי למקלחת.
חיפשתי את המברשת שיניים שלי ולבסוף מצאתי אותה מאחורי המברשת של אבא, כנראה ששינו את המקומות של המברשות...
ציחצחתי שיניים ושטפתי אותם ואת הפרצוף, ניגבתי במגבת ויצאתי מהמקלחת.
הטלפון רטט. שני התקשרה.
פניתי לחדר ועניתי לשיחה.
"הלו?" אמרתי, וקולי התלווה בפיהוק ארוך.
"אני רואה שאת עדיין עייפה" נשמע חבטה מהצד שבו שני היתה,
"הכל בסדר שם?"
"כן, זה פשוט הקטע הזה שאנחנו עולים לחטיבה, היום זה היום הראשון ואני כל כך מתרגשת... הכל פשוט נופל לי היום מהידיים, פשוטו כמשמעו" היא אמרה בייבוב,
"מרוב כל הלחץ הזה אני שכחתי מהכל, אני אפילו לא הספקתי להתקלח ולהתלבש, ושלא נדבר על מצב השיער שלי היום..." פתחתי את הארון שבהיתי בו במשך שלוש דקות.
"מה את אומרת לקחת? שחור או אדום?" שמתי את הטלפון על רמקול והוצאתי מהארון את החולצות בית הספר שלי בצבע אדום ושחור,
"תקחי לבן, היום היום הראשון ללימודים וצריך לבוא בלבן" היא אמרה וכל גופי התמלא בצמרמורת,
"אין לי לבן, בחנות לא היה לבן, הם עדיין לא קיבלו"
"אז..." היא אמרה בנימת קול שמתמשכת.
