"ליאור?" נדהמתי.
"מה?" הוא שאל מבולבל, לא מבין מה קרה... הוא התחיל לרוץ לעבר הצד השני של הכביש והגיע מהר.
נדהמתי. התחלתי לצעוד אליו באטיות, לא רציתי שהוא ישכח ממני או יעזוב אותי פתאום.
לא שמתי לב שהרמזור התחלף לאדום.
"ליאור, סליחה" אמרתי
"פשוט עכשיו יש לי..." מכונית עצרה אותי באמצע המשפט כשהיא דרסה אותי, המכונית כבר נסעה לאט אז היא עצרה בדיוק באמצע. נפלתי וקבלתי מכה חזקה בראש והתעלפתי.
מנקודת המבט של ליאור.
"ליטל" צעקתי אליה. נדהמתי, נלחצתי, נשברתי, הכל בבת אחת. כמו החברה שלי...
"לא!" צעקתי אליה והנהג יצא מפוחד אך לאחר הוא חזר למכונית ונסע קדימה מהר, כאילו כלום לא קרה.
"לא! לא כמוה! לא!" צעקתי, בוכה.
מישהו ירד במדרגות, זה היה נועם.
"מה קרה?!" הוא שאל מודהם ורץ אלינו.
ירד לה דם מהרגל ומהראש, אבל איכשהו היא עדיין נשמה.
"צריך להתקשר לאמבולנס!" נועם אמר והוצאתי את הפלאפון שלי והתקשרתי.
"אתה יכול להתקשר לאמא שלה?" שאלתי אותו
"כן, אני יכול להתקשר מהפלאפון שלה אני יודע מה הסיסמה!" הוא אמר. זה הפתיע אותי, הסתכלתי עליו ואז האמבולנס הגיע.
הם לקחו אותה ואחרי כמה דקות היינו כבר בבית חולים וההורים שלה הגיעו מודאגים והאמא שלה התחילה לבכות, גם אני בכיתי.
זה הכל היה באשמתי...
היא שכבה במיטה, עדיין לא התעוררה.
נועם ישב לידה מרכין אליה ראש ומחזיק לה את היד.
ההורים החזיקו את היד השניה.
ואני, ישבתי מחוץ לחדר, אני אהרוס להם את האווירה. ישבתי בכיסאות מבחוץ וטמנתי את ראשי בין הידיים...
אני רק בן 14, אני רק בן 14, למה תמיד הכל קורה רק לי?!
אמא שלה יצאה מהחדר ושאלה איך זה קרה ואמרתי לה ואז התחלתי לבכות, הייתי כל כך שביר באותו הזמן, כל כך שביר...
אחרי שבועיים הרופאים גילו משהו חדש על ליטל, גם אז לא עבדתי בכיתה או השתתפתי, פשוט נשברתי והראש שלי היה ריק חוץ ממנה... אבל לעומתי... נועם לא יצא מהבית, גם אם זה לבלות או להסתובב או ללימודים, הוא לא יצא אפילו מהחדר שלו... אבל כשהוא שמע שגילו משהו הוא נסע לשם ורץ לשם הכי מהר שהוא יכול ותוך כמה דקות הגיע וטיפל בה. אני הגעתי גם, עצוב ודואג ושוב לא נכנסתי לחדר אבל כולם שם ידעו שאני מחוץ לחדר...
אחרי כמה דקות הוציאו את נועם.
"למה יצאת?" שאלתי אותו
"הם רצו לדבר עם ההורים שלה..."
"סליחה" אמרתי
"זאת לא אשמתך, אני זה שהבאתי אותה לבית שלי..." הוא אמר
אני זה שהבאתי אותה לבית שלי- מה?!
מנקודת המבט של אמא של ליטל:
"מה קרה שהוצאת את נועם?" שאלתי מודאגת
"בבדיקות שנערכו לא נמצאו פגיעות בגולגולת או דימום פנימי או פגיעה חמורה, אך נמצאה פגיעה באזור הזכרון, כלומר המוח, אך זו פגיע קלה שלא תשפיע כל כך והפצע עצמו- בסך הכל מדובר בפצע שיעלם תוך שבועיים-שלושה, אך לא לשם זה רציתי לדבר איתכם בפרטיות..." הרופא אמר ועיני התחילו לנצוץ מדמעות
"אני רציתי לדבר על המחלה שלה, למזלנו, הפגיעה של ליטל עזרה לנו למצוא גידול סרטני, אם לא היתה הפגיעה לא היינו מצליחים לדעת זאת. מצטער להגיד אך, הגידול הזה הוא גידול סרטני קטלני ונדיר ביותר שלא נמצאה לו תרופה, הוא לא ניתן לריפוי" הוא אמר
"למזלנו הגידול רק עכשיו התגלה והתפשטותו איטית, אז לזמן מוערך, חייה ניצבים לעוד 14 שנים מהחודש הבא" הוא אמר והתחלנו לבכות, בכיתי ובכיתי.
"אם אתה יכול, אל תספר לליאור ובמיוחד לא לנועם" אמרתי לרופא
"שניהם אוהבים אותה מאוד ומספיק כאב נגרם להם כאשר ראו את הפגיעה במו עיניהם" אמרתי ממשיכה לבכות...
"אמא?" ליטל אמרה בקול חלש,
"ליטל שלי" בכיתי והלכתי לחבק אותה,
"סוף סוף התאוררת, סוף סוף" אמרתי. ממשיכה לבכות.
"ליטל!" נועם נכנס סוער והלך אליה מהר, נתתי לו לחבק אותה. הוא לא רצה לעזוב אותה, הסתובבתי, ליאור עמד ליד הדלת, מתבייש,
"בוא גם אתה" "זאת אף פעם לא היתה אשמתך, אל תפגע, בוא לחיבוק" אמרתי לו וחיבקתי אותו ואז הוא ישב ליד ליטל.
"מי אתה?!" "למה אתה מחבק אותי?!" היא אמרה לנועם והשתחררה מהחיבוק,
"ליטל?" נועם שאל מופתע
"ליטל את בסדר?" ליאור שאל אותה,
"ומי אתה, מה אתם עושים פה בכלל, אני לא מכירה אותכם!" היא אמרה מבולבלת
"חומד, זה ליאור וזה נועם, נועם החבר שלך" אמרתי לה
"אין לי שום חבר, אבל הייתי רוצה לזכור אותך" היא אמרה לנועם ונועם המבולבל ישב שם המום...
"אני לא מכירה אותכם, היחידים פה שאני מכירה הם ההורים שלי" היא אמרה
נועם וליאור הסתכלו עליה במבט מודאג ושבור.
"לא" שניהם אמרו...
"נשאיר את נועם וליטל לבד טוב?" אמרתי לליאור ולבעלי. ויצאנו.
מנקודה כללית:
"ליטל את לא זוכרת אותי? אותי שאהבנו 3 שנים בלי שידענו אחד על השני?"
"נו שהיית אצלי בבית"
"שהיית אצלי במיטה"
"שישנו"
"ושהתנשקנו" הוא אמר
"אהה נכון!" הוא אמר ונישק אותה
"עכשיו את זוכרת?" הוא אמר מודאג, היא נראתה מובהלת
"ועכשיו?" נועם שאל אותה ונישק אותה ושוב ושוב ושוב אבל היא לא נזכרה
"תנסי לנשק אותי!" הוא אמר והיא היססה.
"רק לא זה! ליטל, רק לא זה" הוא אמר ובכה עליה.
"סליחה אבל, אני לא זוכרת אותך" ליטל אמרה.
"סליחה" היא נתנה לו כמה טפיחות של חיבוק אבל זה שבר אותו עוד יותר והוא יצא.
לאחר שבועיים של ניסיונות כושלים להיזכר, ליטל ומשפחתה עברו לניו יורק כדי שליטל תהנה ב14 שנים האחרונות שלה. ליאור היה שבור כל השנים האלה אך משהו הציל אותו לאחר 5 שנים.
לאחר 10 שנים, נועם התאבד...
אבל, לאחר 14 שנים...
