רגלי רעדה כאילו מעצמה כשעמדתי וחיכיתי לתשובתה של הברמנית, אצבעותיי רפרפו על בר העץ השחור. זה היה בר יוקרתי – יכולתי לזהות זאת מניסיוני. האווירה שהמקום השרה הייתה יותר רשמית ואפלה, אורות זהובים מעומעמים האירו את המקום ברכות, ורובו היה מאובזר ברהיטים שחורים מודרניים. המקום היה מסודר למשעי, ולמזלי הספקתי להגיע כמה דקות לפני פתיחת המקום. כשניסיתי להתקשר למקום ולברר אם היו צריכים להעסיק עובדים, לא ענו לי שעה ארוכה.
בגילאי העשרים המוקדמות שלי, עבדתי בכמה ברים קטנים בירושלים תקופה ממושכת. זו הייתה עבודה לחוצה ואינטנסיבית, ובכל זאת, זו כנראה התקופה שהרגשתי בה חיה יותר מאי פעם. הלחץ והאדרנלין שהיו חלקים בלתי נפרדים מהעבודה זרמו בעורקיי, המריצו ואתגרו אותי, השיח עם הלקוחות והתמודדות היומיומית עם מצבים כמעט בלתי הגיוניים דרבנו אותי לעבוד במרץ ולצלוח את המכשולים שנתקלתי בהם, ואהבתי את זה.
השלכתי מבט מאחורי כתפי, וסרקתי עוד פעם את המקום. הוא היה יוקרתי, אין ספק. חשבתי לעצמי. תהיתי אם העובדה שהמקום יוקרתי, בהכרח מצביעה על שכר טוב יותר.
שאפתי את ריח הלבנדר המשכר שריחף באוויר לריאותיי, מתענגת עליו במסווה.
"בת כמה את?" קטע קול את מחשבותיי.
הסטתי את ראשי לגבר שישב בפינה על הבר בנונשלנטיות עם מרפקיו על השולחן והסתכל עליי בעיניים בוחנות והבעה משועשעת, כוס עבה ובה נוזל כתמתם בהיר עמדה על שולחן לצדו. ויסקי? תהיתי בהיסח דעת.
בחנתי את הגבר שפנה אליי – שערו בצבע שחור חלק שכיסה מעט את מצחו, מתחת לגבותיו העבות והישרות היו עיניים מלוכסנות וקטנות בצבע שקד, פניו עגלגלות עם סנטר מחודד, אפו עדין על פניו, צבע עורו היה נראה כמו נס קפה עם יותר מדיי חלב – מוקה בהיר.
לא ידעתי אם חשבתי כך בגלל האווירה העמומה ואפלולית ששררה בבר, אך משהו בנוכחות והאנרגיה שאפפה אותו הצטיירה לי כגותית ומסתורית כמעט - הוא לבש חליפה שחורה באופן מרושל קמעה, הכפתורים הגבוהים בחולצה הלבנה שהייתה לגופו, מתחת לחלק העליון של חליפתו לא היו מכופתרים, וחשפה עור חזה חלק משערות.
"ומי שואל?" עניתי, גבה אחת שלי עולה בשעשוע משאלתו החודרנית. הוא היה נראה צעיר, חשבתי לעצמי. מאוד צעיר. תהיתי לעצמי איך נכנס למקום, למרות שעדיין לא נפתח ללקוחות.
"שון פישרמן, נעים להכיר." אמר, המילים התגלגלו על לשונו במנגינה, ושפתיו העבות נפרשו לחיוך מאוזן לאוזן.
כשחייך, חשף שתי שורות של שיניים לבנות וישרות. לא יכולתי לשים על זה את האצבע – אולי היה זה הניצוץ בעיניו הסלעיות שלא יכולתי לתאר במילה אחרת חוץ מממזרי, או אולי העובדה שהחיוך שלו היה רחב מדיי, אך משהו בו עורר בי אי נוחות קלה. אי נוחות, ו... שמץ של סקרנות.
YOU ARE READING
31
Romanceאלינה הייתה בת 31, היא ידעה שזמנה קצוב, ואין לה זמן לשחק משחקים עם ילדים ערמומיים. שון חשב אחרת.
