"ואכלת?" בקע קולה של אמי מהטלפון שהיה צמוד לאוזני, תוך כדי שהנחתי את התיק שלי על הספה באנחת רווחה קלה.
לא. "כן, אכלתי אימא." עניתי בתמציתיות, שמץ של קוצר רוח נשמע בקולי למרות שניסיתי להסתירו. מתחתי את כתפי הדאובה בעקבות רצועת התיק שסחבתי, מעסה מעט את המקום תוך כדי שהצמדתי את טלפוני בין כתפי השנייה לאוזני.
חזרתי מחוג מחול בו השתתפתי, והייתי עייפה למדיי, הרוגז שלי השפיע גם על תגובותיי לאמי.
"טוב, בסדר. את מגיעה השבת?" המשיכה ושאלה אותי.
"הממ, כן. אני מאמינה שכן, אעדכן אותך ביום שישי בבוקר." עניתי לה בחזרה, ופתחתי את דלת המקרר. לא היה יותר מדיי – חבילה של תריסר ביצים, גבינה, קופסת שימורים שבה היה רסק עגבניות, וירקות.
פסטה, החלטתי בראשי תוך כדי שמלמלתי לאמי ברכת שלום בהיסח דעת. זרקתי את הטלפון לספה, והתחלתי במלאכת ההכנה.
כשהסתכלתי על המים שהחלו לבעבע בסיר מעל הלהבה – או יותר נכון, כשבהיתי, החזיר אותי למציאות הרטט הרועש להפליא של טלפוני. נאנחתי בקול, מזדקפת מדופן המקרר שעליו נשענתי, והרמתי את הטלפון מהספה.
על הצג, הופיע מספר שלא זיהיתי. חיכיתי כשנייה, ממתינה שהתראת התוכנה המזהה מספרי טלפון תחשוף בפניי את זהותו של המתקשר. ליבי החסיר פעימה כשזו לא איחרה לבוא – שון פישרמן.
ליקקתי את שפתיי, ושקלתי את צעדי. עבר שבוע מאז ההיכרות המשונה בינינו, ולאחר יומיים, הנחתי שכבר לא יתקשר, ובכלל – למה לי לענות לו? הוא הבהיר את עמדתו בנוגע לעבודה, ולא הייתה שום סיבה שייצור איתי קשר, זה היה מיותר. נשכתי את שפתיי בכוח, ביכרתי מוחי משועשעת מהעובדה שעדיין לא ניתק.
למרות ההיגיון הבריא, וללא מחשבה שמצדיקה את מעשי, עניתי. "הלו?" הצמדתי את הטלפון לאוזני, מנסה להשוות נימה אגבית לקולי.
"שלום גם לך, כמה זמן לענות?" שמעתי את קולו הרוטן והחד מתנגן מתוך הטלפון, והחנקתי צחוק, החיוך מתפרש על פניי ללא שליטה. ילד, חשבתי לעצמי.
"סליחה? עם מי אני מדברת, בבקשה?" שאלתי אותו, וקיוויתי שלא שמע את החיוך בקולי.
הוא גנח בכאב. "גברתי המבוגרת, איך הספקת לשכוח אותי? תגידי לי מי זה, אני רק צריך שם." הוא הוציא את המילים במהירות ובחדות, ואני נשפתי בייאוש מעושה ממשחקיו. שון פרץ בצחוק כששמע את אנחתי, מצב רוחו המרומם העיר את גופי העייף.
התקדמתי לעבר הסיר, וכשהבחנתי בכך שהמים רתחו ובעבעו, הכנסתי את מקלות הפסטה במהירות, מוסיפה שמן ומלח. "אתה צריך ממני משהו, שון?" אמרתי בקצרה תוך כדי פעולותיי, מעבירה את הטלפון מאוזן אחת לאחרת. לרגע קצר, חשבתי לעצמי כמה חדגוני ומשעמם קולי הגבוה נשמע, לעומת ההצגה שסחב בקולו.
YOU ARE READING
31
Romanceאלינה הייתה בת 31, היא ידעה שזמנה קצוב, ואין לה זמן לשחק משחקים עם ילדים ערמומיים. שון חשב אחרת.
