המחשבות על שון לא חדלו. כשהבנתי שחשבתי עליו שבוע ברצף ללא הרף, לגלגתי במן אופן מריר שכזה על כך שהדבר בוודאי היה נשמע רומנטי למדיי – מחשבות אין סופיות על הבחור איתו חלקתי נשיקה.
המציאות הייתה, שזה היה מטריד. חלמתי עליו, דמיינתי אותו נוכח בכיתה כשלימדתי את תלמידיי, הזיתי את דמותו ברחוב, העליתי אותו במחשבותיי כשהתקלחתי. לא הצלחתי להבין את עצמי. נישקתי גברים רומנטיים וטובים ממנו בעברי, ובכל זאת, אף אחד מהם לא העלה בי את התחושות הללו. לא יכולתי למנוע את המחשבות על עיניו המלוכסנות, על שפתיו הרכות על שפתיי, על הרטט שחשתי כשדיבר קרוב כל כך אליי.
זה היה זר לי.
הוא לא יצר איתי קשר, וחלק ממני התאכזב. האמנם, שון הזכיר מספר פעמים שזו תהיה הפעם האחרונה בה נתראה, אך היה חלק בתוכי, שכל כך רציתי להדחיק, שפשוט לא הצליח להאמין ששון יצליח לשמור על מרחק ממני.
שאלתי את עצמי אם הייתה זו הנחה מטופשת, או תקווה אידיוטית עוד יותר.
הגרוע מכל היה, שעדיין לא סיימתי את הקשר עם נועם. בבוקר שלאחר נשיקתי עם שון, נועם שלח לי הודעת התנצלות עמוקה מליבו על כך שלא החזיר אותי, ושאל לשלומי.
כל השבוע הבטחתי לעצמי שארים את הטלפון, ואבצע את השיחה המייאשת הזו לנועם – שברתי את הבטחתי לעצמי פעם אחר פעם, מעבירה את זמני בהתכתבויות איטיות וחסרות תכלית עם נועם.
זה היה יום שבת, יותר משבוע מאז הפעם האחרונה שראיתי את שון, כשראיתי שהטלפון שלי צלצל, ועל הצג הופיע שמו של נועם.
לרגע שקלתי אם לענות – הייתי שרועה על המיטה, ספר בידי ואווירה נעימה וחמימה אפפה אותי. תהיתי לעצמי אם רציתי להרוס את הרגע על ידי כך שאענה לו, ולבסוף גמרתי בלבי שהפעם תהיה זו השיחה שאסיים עם נועם את הקשר.
"הלו?" עניתי במהירות, מניחה את הספר הפתוח על בטני.
"היי לך." שמעתי את נועם אומר בחיוך, קולו מהוסס כרגיל.
שלום גם לך, הרבה זמן שלא דיברנו." אמרתי בצחוק, שכן שלחנו הודעות אחד לשנייה בדיוק לפני כעשר דקות.
נועם גיחך בתגובה. "כן... תקשיבי, אני פה עם שון." ליבי החסיר פעימה, החיוך התמוגג על שפתיי. "והוא הציע רעיון נחמד, שתצטרפי אלינו לפגישת עסקים קלילה."
בקושי שמעתי את קולו התפל של נועם בקולי. שון לידו? הוא שומע אותי עכשיו? הזדקפתי במקומי, מחככת בגרוני. "הממ," למרות העוררות והלהט שחשתי לפתע, הכרחתי את עצמי לחשוב בהיגיון. "אני חושבת שזה יהיה קצת מוזר אם אגיע לפגישת עסקים, לא?"
"מוזר?" נועם הדהד את מילתי בבלבול, כאילו הייתה המילה זרה על לשונו. "אהה.. לא, למה מוזר? זו פגישה שהיא ארוחת ערב, לא עסקים בפועל." הוא גמגם את ההסבר העלוב, ותהיתי בראשי אם שון הנחה אותו מראש על תסריט השיחה.
YOU ARE READING
31
Romansaאלינה הייתה בת 31, היא ידעה שזמנה קצוב, ואין לה זמן לשחק משחקים עם ילדים ערמומיים. שון חשב אחרת.
