רגע לפני שפתחתי את פי להטיח בו את האשמותיי, הבחנתי בבגדיו. הוא לבש מעיל פרווה, ענק ומגוחך בצבע שחור שכמעט בלע את גופו, מתחתיו לבש חולצה שחורה גם כן, עם וי עמוק. מעלינו היו כמה פנסי אור זהובים מפוזרים שהמסעדה סיפקה לסועדים בחוץ, אחד מהם האיר עלינו ברכות מבלי לסלק את החשכה לגמרי, ואיכשהו גרם למראהו של שון להיראות עוד יותר דרמטי – אם זה בכלל היה אפשרי - , החושך השתלב מעט עם בגדיו ושערו השחורים והבליט את פניו הבהירות.
הצמדתי את שפתיי אחת לשנייה בכוח, מהדקת את מרפקיי למותניי ומחזיקה את בטני, מתאפקת לא לצחוק.
"מה?" שאל אותי כשרגלו עדיין נעה במהירות, גבותיו מורמות בהבעת בלבול של ילד, וידיו – הפרוותיות כעת, חשוב לציין – פרושות על השולחן.
"אתה באמת לובש את זה?" שאלתי בתמיהה, עיניי מתרחבות עליו כשניסיתי להחניק את גיחוכי.
הוא השפיל את ראשו לבגדיו, והרים שוב את עיניו עליי. "מה, לא אהבת?" הוא שאל תוך כדי שהטה את ראשו.
"אם אתה מרגיש בנוח כך, זה מה שחשוב." אמרתי בחיוך רך. בילדותי, ראיתי סרט מצויר שבו אחת הדמויות אמרה משפט שנחרט בזיכרוני – אם אין לך משהו נחמד לומר, מוטב שלא תגיד כלום. החלטתי לאמץ את המשפט הזה באותם הרגעים.
"שמעי, אם את לא אוהבת את הבגדים שעליי, אני תמיד יכול להוריד אותם." הוא אמר בצחקוק, ורכן לכיווני עם פלג גופו העליון מרחף מעל השולחן, מבטו הממזרי ניכר על פניו.
גלגלתי את עיניי כמשועממת. "תשאיר את הבגדים עליך, הם לא עד כדי כך נוראיים." עקצתי.
"לא כיף איתך." אמר בנימתו הבכיינית, ושרבב את שפתיו.
כעת, כשהסתכלתי עליו כשפניו כל כך קרובות אליי, ושרבבו נהפך לחיוך ממזרי חושף שיניים שכבר ראיתי בעבר, רגש מוזר שלא הצלחתי להגדיר התעורר בתוכי. ליבי פעם בחוזקה, כפות ידיי החלו להזיע, ולא הצלחתי להסיר את מבטי ממנו. מן רטט של התרגשות שהחל להיווצר בתחתית בטני, וחימם אותי.
הפנים החלקות שלו, שנראו כמו משי נראו חיוניות באור העמום שריצד מעלינו, שיערו השחור והחלק נראה מסודר יותר מהפעם הראשונה בו ראיתי אותו, הגיע עד לגבותיו העבות, שפתיו נראו עסיסיות ורכות, סנטרו המחודד הדגיש את חיוכו רחב השיניים, אפו נראה כפתור קטן בפניו המלאות. הוא היה יפה, הבנתי לפתע. הוא לא היה מהגברים המחוספסים, השריריים עם הקול הבס, אלא יפה באופן בובתי שכזה, כל עיקול וצורה בפניו כאילו שורטטו על ידי אומנית – בעדינות ובקפידה.
ההבנה הזו, גרמה לי לחשוב על האירוניה שבין פניו העדינות, הבובתיות והרכות, לעומת הביטחון העצמי המפורז שהפגין, מבטו הקשה והערמומי, צחוקו המופרע, וגוון קולו שהיה חד וכמעט צורמני לעיתים, כמעט כמו דמות של נבל מסרט ילדים מצויר.
YOU ARE READING
31
Romanceאלינה הייתה בת 31, היא ידעה שזמנה קצוב, ואין לה זמן לשחק משחקים עם ילדים ערמומיים. שון חשב אחרת.
