אדריאן סגר את דלת המכונית מאחוריו, עצם את עיניו, ולקח נשימה עמוקה. הוא יכול היה להרגיש את המחברת של מרינט דרך התיק שלו, נוגעת בירך שלו. הוא יכול היה לראות את כל הציורים במוחו, הוא בילה את השעות המאוחרות של הלילה בשינון כל עמוד וכל מילה.
הוא פקח את עיניו וחייך.
מרינט עדיין לא כאן. זה לא מפתיע, היא בדרך כלל איחרה. זה בסדר. למען האמת, זה נתן לו זמן בכדי לבנות את התוכנית שלו.
עיניו ננעלו על אליה, שעמדה על המדרגות ודיברה- אה, רגע, תמחקו את זה- פלירטטה, עם נינו. הוא עשה את דרכו אל השניים, יותר מדי מרוכז במשימה שלו בכדי שיהיה לו אכפת אם הוא יפריע להם או לא.
אחרי הכל, העתיד שלו ושל מרינט תלוי בה.
"היי, אליה. סליחה, אוכל לדבר איתך לשנייה? זה ממש חשוב."
העיתונאית הרימה גבה, בכלל לא מתרשמת מההפרעה הזאת. היא הנהנה בכל מקרה, נישקה את נינו ונתנה לאדריאן להוביל אותה אל חדר הלוקרים.
"בסדר, בלונדי, מה כל כך חשוב שאתה חייב לדבר איתי בפרטיות?"
אליה הרימה גבה בסקפטיות פעם נוספת והביטה סביב. קלואי ולילה לא היו בסביבה, זה טוב. היחיד שיכול היה להפריע להם היה קים, אבל נראה היה שהוא עסוק בטלפון שלו – בטח התכתב עם אונדין.
אליה הרימה את הגבה אפילו גבוה יותר בזמן שאדריאן חיפש משהו בתיק שלו, מתאמץ להחביא כמה שיותר את המחברת מכאלה שהיו יכולים להיכנס לחדר.
כשאליה ראתה את המחברת המוכרת, המחברת האסורה שמרינט תמיד נעלה בקופסא כמו את היומן שלה, לסתה נשמטה.
"הו, לעזאזל."
במהירות, היא חטפה את המחברת מידיו, והדביקה אותה אל חזהה.
"איך לעזאזל השגת את זה, אגרסט?!" היא גרגרה לעברו, ווידאה שקולה חלש בכדי לא למשוך תשומת לב. "מה, התגנבת לחדר של מרינט או משהו?! ברצינות!"
"מה? לא! לא, היא, אה," אדריאן עצר, לחייו האדימו ברגע שהסתכל על המחברת, דעתו הוסחה לכמה רגעים. הוא ניער את ראשו וחזר למציאות. "היא הפילה אותה על מדרגות בית הספר אתמול. היא עזבה לפני שהייתי יכול להחזיר לה אותה."
אליה לא נראתה כל כך משוכנעת, והוא לא יכול היה להאשים אותה כל כך, במיוחד אחרי המקרה עם היומן שלה כשידה של סברינה נתקעה בקופסא ההיא.
"ראית מה יש בפנים?"
הפעם, לחייו האדימו ממבוכה. עדיין, הוא לא יכול היה לעצור את החיוך הלחוץ שהתפרש על פניו.
שלושה ילדים ואוגר.
אבא שנשאר בבית.
אמילי "אמה" דופן-צ'אנג-אגרסט.
הוא חזר למציאות לקול צחוקה של אליה. אליה נראתה שמחה מאיזושהי סיבה, למרות העובדה שהוא לפני רגע הודה שהוא הסתכל במחברת שלה.
"הו, אלוהים, אתה גרוע בדיוק כמוה!"
אחרי ההערה הזאת, פניו הפכו לאדומות כמו עגבנייה.
"אני, זה, מה," הוא גמגם. "אני לא גרוע! שום דבר לא גרוע! רגע, מה? זאת אומרת- הו, עזבי את זה! אליה, תפסיקי לצחוק כבר, אני צריך שתעזרי לי! בבקשה?"
היא הפסיקה לצחוק, אבל החיוך שהיה על פניה לא נעלם. היה ברק מפחיד בעיניה, אחד שבדרך כלל התכוון לחדשות רעות אם הוא היה החתול השחור באותו הרגע. לשמחתו, הוא לא היה.
"במה, בלונדי? אני חיכיתי לרגע הזה יותר מדי זמן."
הוא תהה לכמה שניות כמה זמן מרינט פנטזה על העתיד שלה איתו. הוא העיף במהירות את המחשבה הזאת לפני שנפל קורבן לעוד חלימה בהקיץ.
"אני צריך שתחזירי את המחברת למרינט ותגידי לה שמצאת אותה היום בבוקר מתחת לספסל בחדר הלוקרים."
ההרגשה המרוגשת של אליה התחלפה להרגשת בלבול עם טיפת של כעס.
"סליחה?"
מה שהיא רצתה להגיד היה, "כדאי מאוד שלא תעמיד פנים ששום דבר לא השתנה ותמשיך לשחק ברגשות של מרינט, אידיוט." הכוונות עדיין היו שם והן עדיין הורגשו.
חיוך ערמומי שתפס את אליה מופתעת לגמרי הופיע על פניו. הוא העיף מבט נוסף סביבם, לילה וקלואי עדיין לא היו שם. הוא רכן אליה מעט ולחש.
"טוב, זה כיף יותר לפלרטט עם אישתי לעתיד כשהיא לא רואה את זה מגיע, נכון?"
הוא הסתובב והלך אל הלוקר שלו, כשעזב את אליה קפואה במקומה.
אדריאן לבסוף עזב את החדר, אליה התחילה להתכונן. במהירות, היא לקחה את הטלפון שלה ומחקה כמה שיותר סרטונים על נבלי-על מהעבר שהיא רק הייתה יכולה.
היא תצטרך שטח אחסון בעתיד המאוד מאוד קרוב.
YOU ARE READING
להתחתן עם הילדה הזאת
Fantasíaבואו נגיד שלמרינט יש מחברת מיוחדת. המחברת הזאת מלאה בציורים של הבית העתידי שלהם, של אדריאן בתור מבוגר מתעסק במספר מקצועות, של החתונה של מרינט ואדריאן והכי חשוב, הילדים העתידיים שלהם. בואו נגיד שאדריאן מצא את המחברת הזאת. סדרת וואן-שוטים שנכתבה על יד...
