Tied to him .

פרק 13

״אני לא יודעת!!״ צעקתי בפעם האלף אחרי שהוא נתן לי אגרוף לבטן.
הוא דאג להרביץ לי כמעט בכל חלק בגוף, חוץ מהפנים שלי. בטענה ש ״לא הורסים את פני השטח של יצירת אומנות שאלוהים יצר״. פריק.
״אמרתי לך, לכל דבר יש שני דרכים. הקלה והקשה. תגידי לי איפה הוא מסתיר את הכספת שלו ואני אתן לך ללכת״ הוא המשיך ויבבתי מתסכול מעורב בבכי
״אני לא מכירה אותו! איך אני אדע איפה הוא שומר כספת?״ יבבתי ״אני הסברתי לך, נתקלתי בו בסך הכל לפני שבועיים בפארק״
״שקרים שקרים שקרים. אמרתי לך ילדונת, תגידי את האמת ותוכלי ללכת״ הוא התעקש וקם מהכיסא שעליו הוא ישב מולי, כשאני ישובה על הכיסא כששתי הידיים שלי אזוקות
״האמת תצא בסופו של דבר״ הוא הניח יד על המשענת של הכיסא מאחויי ורכן אליי, קרוב לפנים ״חבל שנצטרך להוריד כמה דברים בשבילה״ הוא חייך והרגשתי את הקיא עומד לי בגרון.
״אני נשבעת לך. אני נשבעת. אני לא יודעת עליו שום דבר חוץ מאת השם שלו״ התחננתי והסתכלתי לו בעיניים, מקווה שיראה שאני רצינית והוא ציקצק והתרומם, מסתובב והולך לכיוון הדלת יציאה מה צינוק המזוין הזה ואז נעצר עם הגב אליי בפתח הדלת ומסובב חצי פנים לעברי ״כנראה נבלה ביחד הרבה מותק״ הוא קרץ ויצא ושמעתי את רעש נעילת הדלת מבחוץ וכבר לא הצלחתי לעצור את עצמי והתרוממתי מהכיסא רצה לפינת החדר ומקיאה
״למה״ יבבתי בבכי והתיישבתי על הרצפה נשענת עם הגב על הקיר.
למה אני במצב הזה?
ואיך אני יוצאת מפה?
התחלתי לסרוק את החדר בעיניים שלי, מזרון דקיק מעופש וקרוע היה בצד השני של החדר, שני כיסאות נעמדו באמצע החדר, מה שאני ישבתי ומה שכריס ישב עליו ופס דק של חלון קרוב לתקרה של החדר. ועכשיו גם קיא בצד החדר שתורם לעיצוב.
אין דרך לצאת מפה החוצה. רק הדלת. אני אצטרך למצוא דרך לפתוח אותה.
התשישות הנוראית החלה לתת אותות לגוף שלי, והרגשתי שאני קרובה להתמוטטות פיזית באותה רמה כמו שאני קרובה להתמוטטות נפשית.
אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, אבל זה יותר מיום זה בטוח.
עשיתי את דרכי למזרן, אם אני צריכה לחשוב על דרך לפתוח את הדלת לפחות לא אעשה את זה על רצפה קשה.
נשכבתי על המזרן וקיפלתי את הרגליים לחזה, מקללת כשאני מנסה למצוא דרך להניח את הידיים בלי שהאזיקים יחתכו לי את העור.
התחלתי לנסות לחשוב על דרכים לפרוץ את הדלת כשהעפעפיים שלי נהיו כבדים יותר ויותר, עד שהעיניים שלי נסגרו.

ההרגשה של הגוף שלי נמשך גרמה לי לפקוח את העיניים בבת אחת, נמשכתי לעמידה והוטחתי בכיסא בבום כדי שאתיישב עליו
״בוקר אור ליפייפיה הנרדמת״ כריס ישב למולי והבריון שמשך אותי באכזריות עשה את דרכו ליציאה ולמרות ההלם שהכה בי בגלל הקימה המהירה והבהולה הצלחתי להתמקד בכך שהמפתח של הדלת נמצא בכיס הימני במכנס של השומר. מקסים כמה שזה לא עוזר לי. אני בחיים לא אצליח לקחת את המפתח משם.
״היה לך זמן לחשוב״ כריס פתח בדיבור ״החלטת להתחיל לומר את האמת?״ הוא המשיך והרֿגשתי את הבכי מתבשל לו
אין לי דרך לצאת מפה אם הוא לא יאמין לי.
אז אני אגרום לו.
״כן״ עניתי בקול רועד
״מצוין״ הוא אמר ומחא כף, גורם לי לקפוץ במקומי מהבהלה של המחיאת כף ״אני מוכן לשמוע את האמת ואת כולה״
״בכניסה לבית שלו יש את המדרגות לקומה למעלה״ התחלתי לדבר. והודתי לאלוהים שהקשבתי לשיחה של אלמוג ואוראל בבית ספר בפרגולות, אני זוכרת שהם התחילו לדבר על כל מיני דברים מפגרים, אבל היה רגע בשיחה שהם התחילו לדבר על אותו יום שאוראל איחר לטיול השנתי שהיה, ואיכשהו הוא הצליח לשקר בדרך כל כך אמינה שכולם האמינו לו ועצרו את כל האוטובוסים ואפילו נסענו במיוחד עם האוטובוס עד לבית של אוראל רק במטרה להביא אותו ולהעלות אותו לאוטובוס.
אלמוג שאלה אותו איך הוא הצליח לשקר בדרך כל כך אמינה שכולם כולל כולם האמינו למה שיצא לו מהפה. הוא אמר ׳כשאני משקר, אני משקר הכי קרוב לאמת. אני אומר את הסיטואציה אמיתית ורק מוסיף לה כמה טוויסטים בהתאם לסיטואציה שאני נמצא בה וצריך למצוא דרך לצאת ממנה׳
אני זוכרת שכל כך צחקנו עליו. אבל הנה אני, מנסה ליישם את מה שהוא אז אמר.
ואני המשכתי לזיין לבלונדי את המוח, בזמן שאני מודה לאלוהים שזכרתי איך הבית שלו נראה, מה שמוסיף לאמינות של הבלבולי מוח שאני מוכרת לו והוא אוכל בלי מלח. 
המשכתי לתאר לו את הבית של ליאם ממה שאני זכרתי ולהוסיף טוויסטים ושינויים כדי שיתאים למה שהוא רוצה לשמוע.
״את יכולה להיות מקסימה כשאת רוצה״ הוא חייך וגרם לצמרמורת לא נעימה לעבור לאורך עמוד השדרה שלי. הוא התרומם מהכיסא והתקרב אליי, רוכן לעברי, כל כך קרוב לשפתיים שלי וחרדה שהוא ינשק אותי צפה לה, אבל ממש מילימטר לפני שהוא נגע בהן הוא התיישר ויצא.
נשימה שהחזקתי בתוכי ברחה החוצה והתחלתי להתנשם כאילו רצתי מרתון. אני לא יכולה לעמוד בחץ מהסוג הזה.
אני חייבת לצאת מפה.
אני לא יכולה לשרוד פה עוד.