Tied to him .

פרק 14

הגב שלי כאב וכל שריר בגוף שלי מחה על היחס שהוא מקבל מהתת תנאים האלה.
בן זונה. הוא נהנה מסבל החולה נפש הבלונדי הזה.
בכל פעם שהוא נכנס לחדר יש לי דחף להקיא עליו.
אני לא יודעת כמה זמן אני כאן, זה מרגיש כמו נצח אבל אני מאמינה שעברו ארבעה או שלושה ימים. בזמן הזה הצלחתי למצוא סיכה שנפלה מאחד השומרים. ומי שמראה לכם בסרטים שאפשרי לפרוץ מנעולים בעזרת סיכה והכל הולך חלק ונפלא וכולם מוצאים את אהבות חייהם ורצים לאורך החוף בזמן שהם מודים ללא הפסקה לסיכה המזויינת שעזרה להם לפתוח את הדלת אז לא. ממש לא. סיבנו לכם את המוח בשיט שלא עוזר בכלום.
הייאוש התחיל לחלחל בין כל אחד מהוורידים בגוף שלי ואני מפחדת שאני מאבדת את זה.
אני מתחננת ללא הפסקה שאני אפקח את העיניים ואגלה שאני סתם בתוך סיוט, אבל זה פשוט לא קורה.
הרעש של התזוזות מבחוץ גורם לי לזנק אחורה וכמעט לדפוק ספרינט למזרן המרופט מהפחד שזורם לי בעצמות.
בכל חיי לא ייחלתי לעצמי מוות כמו עכשיו. אני במצב שאני מעדיפה להירדם ולא להתעורר מאשר לבלות פה עוד. הפחד מכה בי עד לשד עצמותיי.
הפסיכופט הזה דאג לקחת ממני כל שביב של אומץ שעוד היה בי. הוא לא מפסיק לאיים. תודה לאל הוא לא ביצע שום דבר מלבד מכות בגוף שלי אבל לא בפנים.
כמו שאמרתי, פסיכופט.
אני הגעתי למצב שאני סופרת את מספר החוטים הפרומים שיש במזרן המרופט הזה, עד כה הגעתי לשלוש מאות ארבעים ושניים חוטים, דיי מאמינה שהלכתי לאיבוד במהלך הספירה אבל לפחות מצאתי משהו שיעסיק לי את הראש.

אני לא זוכרת מתי נרדמתי אבל הרעש של הטריקה העוצמתית של הדלת גרמה לי לקפוץ בבהלה לעמידה מאולתרת ונפלתי כשסחרחורת הכתה בי בכל הכוח מההלם של ההתרוממות של הגוף בצורה מהירה ופתאומית כל כך. ״פאק״ תפסתי בראש שלי ופקחתי עיניים בכוח ולפני שהספקתי להבין מה קורה הפסיכופט החולני הזה תפס בי והצמיד להב חדה וקרירה של סכין היישר לצוואר שלי ונשפתי אוויר בפחד והלם. מה קורה כאן. מה עשיתי.
בקושי הספקתי להרהר מה קרה ומה קורה פה והדמות של ליאם נעמדה בפתח החדר ותחושה של הקלה לראותו שטפה את כולי
״צעד אחד״ הוא אמר מאחוריי לכיוון ליאם ״והיא תזמר דם מהגרון״ אפילו בלי להסתכל יכולתי לדמיין את החיוך החולני שלו והעיניים שלי נפערו באימה כשהוא התחיל לטייל עם הסכין למטה, נתקל בחולצה שלי עם הסכין והנשימה שלי נעצרה כשהוא התחיל לחתוך אותה לכל האורך, כך שעכשיו היא נפתחה לשניים כמו מכופתרת פתוחה לחלוטין, חושפת את החזייה שלי.
נעצתי עיניים מפוחדות בליאם שהיה נראה שעומד להתפוצץ מעצבים ״תשחרר אותה״ הוא ציווה ״ובמקום מוות איטי ומייסר אני אשלח אותך לגיהנום בירייה אחת״
״המממ״ הוא רכן לעבר הפנים שלי וכיוון את הסכין לבטן שלי ״אני מודה על ההתחשבות, אבל תראה כמה היא רוצה אותי״ הוא הוציא את הלשון וליקק לאורך הלחי שלי והרגשתי את הקיא עומד לי בגרון ומשכתי את הראש הצידה והוא מייד העלה את הסכין לכיוון הצוואר שלי וקפאתי
״טיפלנו בכולם״ שני גברים לבושים בבגדים שחורים ומצויידים בנשק נעמדו מאחורי ליאם ובגע שמבטם נפל עליי משהו אצלם התקשח ולא יכולתי שלא להרגיש מובכת וחסרת אונים ודמעות התחילו לזלוג לי מהעיניים ללא שליטה. ״תסתובבו״ ליאם הורה לשניהם ובלי היסוס הם הפנו כלפיי את גבם. מוזר שבמצב כזה הוא דואג לנוחיות שלי.
״אני נותן לך הזדמנות אחרונה״ ליאם שוב דיבר ״תשחרר אותה״
את המתח בחדר אי אפשר היה שלא להרגיש, לא היה צורך במילים כדי לדעת שיש בחדר הזה איום. שיש פה סכנה ושמישהו הולך להיפגע.
העיניים של ליאם סטו ממני לכיוון הקיר מאחורה למעלה, החלון. ובהבזק של מאית שנייה רעש חזק ומהיר פיצח את האוויר וזרקתי את עצמי קדימה מתוך אינסטינקט.
לא מבינה מה קורה ותוך שניות הידיים של ליאם אחזו בי, סובבתי את הראש אחורה ומייד סובבתי חזרה. הכל דם. כל הרצפה דם. והגוף של הפסיכופט מוטל על הרצפה.
ליאם הסיח את דעתו שיחשוב שקורה משהו מאחוריו וברגע של היסח דעת הוא ניצל את ההזדמנות וירה בו.
הרגליים שלי התחילו להרגיש כבדות וכמעט נפלתי לרצפה אם ליאם לא היה תופס בי.
״הוא פגע בך?״ הוא מיהר לסרוק אותי במבט לאורך חלקי גופי ותפסתי בשני צדדי החולצה הקרועה וכיסיתי את עצמי
״קים״ הקול של ליאם גרם לי להתמקד בו ואחרי מבט מהיר הוא כנראה הבין שאני לא במוד לדבר או לעכל כרגע והוא אחז בי והרים אותי בין הידיים שלו ״אנחנו הולכים הבייתה״ הוא לחש  לי ונתתי לעיניים שלי להיסגר. לשם שינוי בלי חשש קריטי.

פקחתי עיניים במהירות וזינקתי אחורה, נופלת מהמיטה לרצפה בחבטה. נעמדתי וסרקתי את החדר עם העיניים, מוכנה להגן על עצמי מהסשן של המכות שקרב ובא.
אבל במקום לראות צינוק סביבי, אני בחדר נורמלי. במקום הפסיכופט, ליאם עומד מולי. הנשימות שלי לאט לאט נהפכו לסדירות יותר ויותר והקלה החליפה את האימה שעטפה אותי.
״אני לא אפגע בך״ ליאם התקרב באיטיות
״אני יודעת״ עניתי והעברתי את היד שלי בשיער, מחליקה אותו אחורה. ״כמה זמן הייתי שם?״ שאלתי וליאם נעמד מולי
״כמעט ארבעה ימים״ הוא אמר ובלעתי רוק ״הוא ניסה..?״ הוא שאל והשאיר את המשפט תלוי באוויר והבנתי למה הוא מתכוון.
״רק פעם אחת״ עניתי והוא התקשח ״אבל לא עשה כלום בסוף. רק דאג להכות אותי בכל חלק בגוף חוץ מהפנים שלי״ המשכתי
״אני מצטער״ הוא הסתכל עליי בכנות
״זאת לא אשמתך״ עניתי ״אתה הוצאת אותי משם״ הוספתי חצי חיוך והדלת שנפתחה גרמה לי לקפוץ קדימה לליאם, להתגונן ממי שנכנס בדלת. הוא מייד עטף אותי והתנצל ״הייתי צריך להגיד לך שאמורים להגיע״ הוא אמר ואז פנה לבחורה המבוגרת שנכנסה והסתכלה עלינו במבט מתנצל ״לא התכוונתי-״ ״- הכל בסדר״ ליאם הרגיע אותה ״את יכולה להניח את הכל כאן״ הוא הוסיף והכווין בידו למיטה והיא הניחה את ערימת הבגדים שהיו לה בידיים על המיטה, התנצלה ויצאה מהחדר.
אני שונאת את הקפיצות האלה כל פעם שמישהו נכנס בפתאומיות לחדר שאני נמצאת בו
״יש פה פיג׳מה בשבילך וחולצות ומכנסיים, את יכולה להיכנס להתקלח ולהתנקות״ ליאם הצביע לכיוון המקלחת ולקחתי נשימה לפני שהתרחקתי ממנו.
״תודה״ מלמלתי ולקחתי כמה בגדים ממה שהיה על המיטה והלכתי למקלחת, סוגרת אחריי את הדלת אבל לא נועלת, כדי שאוכל לברוח אם אצטרך. אני יודעת שאני לבד במקלחת, אני יודעת שסביר להניח לא אצטרך לברוח מתוך המקלחת אבל אני מרגישה שאני צריכה את השליטה הזו.