Tied to him .

פרק 19

למה עשיתי את זה לעצמי, למה נתתי לעצמי להישאב לשם.
למה לעזאזל שכבתי איתו.
אלוהים שיעזור לי.
אני בוהה בתקרה כבר זמן כל כך ארוך שהתחלתי לדמיין אותה זזה ונאנחתי.
אני מרגישה את החרדה בוערת בתוכי כל פעם שאני שומעת צעדים מחוץ לחדר, כל פעם מחדש מתפללת שזה לא ליאם ושהוא לא יכנס לפה כי עדיין לא השלמתי עם המצב הזה שהכנסתי את עצמי אליו.
אני פשוט הייתי הכי נמושה שיצא לי להיות בחיים. הכבוד העצמי שלי כנראה נאבד ברכבת וכשליאם הגיע כל מה שראיתי זה מין.
גם כן עם עצמי, אם מקודם הייתה לי תקווה כלשהי שאצליח לצאת מפה או לברוח או לקבל ממנו מעט טוב לב ושהוא ישחרר אותי בעצמו אז עכשיו אין לי.
הצלחתי במו ידיי לרמוס, להרוס, לדרוס, למחוץ ולמעוך את התקווה הזאת.
אני לא חושבת שהגעתי אי פעם למצב שהגוף שלי נמשך ככה למישהו, ברמת עירפול חושים הזוי.
אני חושבת שאני צריכה טיפול.
אני לא יודעת איך להכיל את עצמי ואת כל מה שאני עוברת בתקופה האחרונה.
הסתכלתי על הצג של הפלאפון לראות מה השעה ונאנחתי בתסכול שראיתי שבסך הכל שש וחצי בבוקר ועדיין לא נרדמתי.
התיישבתי על המיטה ואחרי הרהור קצר אני חושבת שאנצל את הבוקר בללכת ברגל לבית ספר כדי להעביר לי ככה את הזמן ולנשום אוויר.
החלפתי בגדים מפיג׳מה לטייץ שחור וחולצה שחורה צמודה בייסיק שיושבת עליי טוב ונעליי ספורט והרמתי את השיער לקוקו צמוד ודחפתי כמה מחברות לתיק וכלי כתיבה והסגרתי אותו מניחה אותו על הגב ומתקדמת לדלת ומצמידה את האוזן, מנסה לשמוע אם ליאם נמצא בטווח הקרוב אליי, ואחרי שלא הצלחתי לשמוע כלום פתחתי את הדלת לחריץ קטן והצצתי החוצה, אין סימן לאף אחד.
יצאתי החוצה ועשיתי את דרכי במהירות מדהימה לכניסה ויצאתי ולקחתי נשימה של הקלה והסתובבתי ללכת אבל נחסמתי על ידי שומר ענקי.
״יש אישור לצאת?״ הוא שאל והסתכלתי עליו מבולבלת, הוא הרגע דרש ממני אישור לצאת?
״אני לא יכול לתת לך לצאת מפה בלי אישור״ הוא אמר והסתכל עליי כאילו אני מפגרת לגמרי.
רגע מה? עכשיו אני כלואה בבית הזה?
גרררר! מניאק מטומטם מפגר. אם הוא חושב שהוא יכלא אותי פה כל הזמן הוא טועה.
לקחתי נשימה עמוקה ״הבנתי אותך״ עניתי בשיניים חשוקות ״זאת לא אשמתך שיש לך בוס שתלטן מטומטם״ הוספתי בעצבים והוא הסתכל מאחוריי בפרצוף אטום.
אוי איזה יופי.
הכל ממש מסתדר לטובתי.
ברור שברגע שאגיד את הדברים האלה הוא יעמוד מאחוריי..
הסתובבתי לעברו ״תגיד לו שיתן לי לצאת בבקשה״ ביקשתי, מתעלמת מהעובדה שהוא בדוק שמע את מה שאמרתי לפני רגע.
הזעפתי פנים ברגע שהוא פשוט לא אמר דבר והסתובב לי מול הפרצוף, נותן לי להביט על הגוף שלו מאחור, שלבוש בתחתונים בלבד.
״היי!״ קראתי בזמן שאני הולכת אחריו, חצוף! הוא לא עוצר וממשיך ללכת עד שהוא נכנס לחדר שלו ואיגרפתי את הידיים שלי ונכנסתי אחריו, מביטה בו נכנס למיטה
״אני מדברת אליך״ התעצבנתי והוא התעלם ממני והתקדמתי ליד המיטה שלו ״אני בסך הכל רוצה ללכת לבית ספר!״ אמרתי והוא המשיך להתעלם ממני, אני פשוט לא מאמינה שאני מתחננת ללכת לבית ספר.
״תפסיק להתעלם ממני״ דרשתי ואחרי מספר שניות נוספות של התעלמות הסתובבתי לצאת ״אידיוט עקשן״ מלמלתי לעצמי ונמשכתי אחורה נתקלת בחזה שלו. שיט. הוא שמע אותי.
״מה. אמרת.״ הוא שאל באיטיות ושוב פעם הרגשתי כמו גמל כשבלעתי רוק. למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי.
״אמרתי.. שבא לי לבית ספר״ עניתי בידיעה שזה לא אמין בעליל ״אני.. א-אה..״ הקרבה הזאת כשהוא חצי עירום, למה המוח שלי מתערפל ככה מהר בגללו?
חרא.
״אני.. אפילו.. אני רק רוצה לבית ספר״ מלמלתי
״אני לא יכול להאמין לך שלא תעשי עוד תעלול בריחה״ הוא אמר וקיללתי בלב
״אני מבטיחה, אני אפילו מוכנה שתיקח אותי, אני לא אצא מרחבי הבית ספר, אני מבטיחה!!״ התחננתי ומלמלתי, מסתכלת על השפתיים שלו ומנסה לשמור על שפיות.
״תחכי למטה בשבע וחצי״ הוא הורה וכל מה שעשיתי היה להנהן ולבהות בו
״את יכולה לצאת״ הוא אמר אחרי שניות ארוכות של דממה והרגשתי כאילו נמשכתי חזרה לקרקע ומיהרתי לקחת את עצמי ולצאת.
הסתגרתי בחדר שלי עד שראיתי ששבע וחצי וירדתי ללמטה, מחכה להוד מעלתו החיי בסרט שירד. בן זונה מהפנט.
הסתכלתי עליו יורד במדרגות והוא הרים את היד מסמן לי ״בואי״ כאילו אני כלב.
מטומטם.
אבל קמתי והלכתי אחריו תוך כדי שאני מדמיינת שאני מקללת אותו בכל רם ונכנסת לרכב.
מביטה בו מתניע ואז מפנה את המבט שלי לחלון, מסתכלת על הרחובות שאנחנו עוברים, על האנשים ברחבי העיר ולבסוף שמה לב שהוא מחנה את הרכב בכניסה לבית ספר למול השער ויוצא ממנו. מה הוא עושה?
״מה אתה עושה?״ שאלתי כשהוא פתח לי את הדלת
״לוקח אותך לכיתה שלך״ הוא אמר כאילו זה מובן מאליו שהוא עושה את זה
״לא לא. תודה רבה אבל לא. בבקשה לא״ סירבתי לרדת מהרכב
״או שתרדי ונלך ביחד או שאני אסחב אותך לכיתה בכוח״ הוא איים ונרעדתי כי ידעתי שהוא יעשה את זה.
״אוקיי. אבל!״ אמרתי ויצאתי מהרכב ״בלי שום חיבוקים ונישוקים״ הזהרתי והוא הסתכל עליי בשעשוע
״חיבוקים ונישוקים?״ הוא שאל מגחך
״נו, הבנת למה התכוונתי״ עניתי והסמקתי
״התכוונת ל.. זה?״ הוא שאל ומשך אותי צמוד אליו, כששתי הידיים שלו מונחות על הגב שלי, מצמידות אותי אליו בלי אופציה לברוח ״ולזה?״ הוא שאל לפני שהוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי, וכמעט נמסתי מהחום שהוקרן מהן, מתענגת על הקרבה ונעמדת על קצות האצבעות כדי להעמיק את הנשיקה, נצמדת אליו עוד.
מרגישה את הכל מסביבי נעלם, לא זוכרת בכלל שאנחנו ליד הבית ספר.
או שיט. בית ספר.
כמו דלי של מים עם קרח הרגשתי שחזרתי למציאות והתנתקתי ממנו, פוערת עיניים בהלם כשאני מבינה של׳מופע׳ הקטן הזה היה קהל לא קטן בכלל.
אוראל, אלמוג, שילת וכל בן אדם שעמד בחצר או באזור הכניסה נעץ בנו עיניים. הסתכלתי על ליאם וידעתי שהוא ידע שהם רואים.
דמעות התחילו לטשטש את הראיה שלי
״אל תתקרב אלי״ לקחתי צעד אחורה ברגע שהוא התקדם לעברי ״א-אל.. אל תתקרב אליי״ דמעות שטפו את פניי לפני שפתחתי בריצה.
רצה דרך שבילים צרים וסימטה שרכב לא יכול לעבור בה, כדי שליאם לא יוכל לעקוב אחריי עם הרכב.
מסתכלת מסביב ונכנסת לחלקה קירחת באדמה שמוקפת בשיחים ומתיישבת על הקרקע, מוחה את הדמעות שלא מפסיקות לרדת.
הוא עשה את זה למען יראו ויראו. שוב פעם. להראות לכולם שאני שייכת אליו, לא מתוך תשוקה, לא מתוך חיבה, אלא מתוך בעלות פרימיטיבית של רכוש ששייך לו. שוב פעם.
למה נהניתי מהנשיקה הזאת כל כך?. למה רציתי אותה כל כך?
אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, אני מרגישה שהחיים שלי מתדרדרים במהירות שיא ואין לי דרך לעצור את זה.
ומה שהכי גרוע זה שאני לעיתים מוצאת את עצמי נהנית מזה, ממנו, מהקרבה אליו.
הוא לא מתנהג אליי רע, דווקא להפך. אני מנסה להסביר לעצמי שזה ככל הנראה נובע מתוך תחושת בעלות בלבד, אבל יש בי חלקים שמדמיינים ומפנטזים ההפך.
ארררר למה? למה הכל כל כך מבולגן?