נופלת לרגליו

• זמן להיפרד •

היום אני עוזבת לניו יורק למשך שנה וחצי, ידעתי שהיום הזה יגיע אך בכל זאת ניסיתי להדחיק כל שנייה.

ארזתי את חפציי האחרונים שהם גם האיפור וכלי הטיפוח שלי לתוך תיק גדול, הנחתי אותם בתוך המזוודה וסגרתי אותה.

״יסמיני״ שמעתי את אמא קוראת לי מלמטה והבנתי שזה הזמן לצאת לשדה התעופה. אני טסה לבד פעם ראשונה בחיים שלי וזה מפחיד מאוד. אך יותר מהטיסה פחדתי שאמא שלי תישאר לבד. כבר מגיל קטן זה רק אני , היא ואחי הגדול דילן. דילן בן 26, גר בדירה משל עצמו ומנהל חיים עצמאיים. בקושי יוצא לנו לראות אותו, אולי אחת לשבועיים, אבל גם כשאני בקושי רואה אותו אני יודעת שהוא לא מפסיק לדאוג לי ושהוא אוהב אותי הכי בעולם.

אבא שלי נפטר כשהייתי בת 8. אני לא זוכרת ממנו הרבה אבל תמיד מספרים לי שהוא היה בן אדם מדהים ושאני ממש דומה לו בהרבה מובנים.

יצאנו אל השדה, אני אמא שלי ודילן. נכון זה מפתיע שהוא הצטרף? גם אני חשבתי ככה. אבל הוא ממש רצה להספיק להיפרד ממני אז הוא הזיז כמה פגישות חשובות ובא איתנו.
את הנסיעה העברנו בשירים שמחים עד שהגענו. דילן הוציא אתה המזוודות שלי מהבגאז' , וסחב לי אותן. נכנסו לשדה התעופה, וידעתי שהגיע הזמן להיפרד. נשמתי עמוק בכדי לא לבכות, אבל אז אמא שלי התחילה לבכות וידעתי שלא אוכל לעצור את הדמעות שלי מכיוון שכשאמא שלי בוכה אני לא יכולה שלא לבכות גם.

״יסמיני שלי, תשמרי על עצמך, אני אוהבת אותך מלא ומאחלת לך הצלחה ענקית בלימודים החדשים שלך, את תמיד היית הכי טובה ותמיד תהיי״. הדמעות זלגו על פניי , ״אמא אני אוהבת אותך כל כך, בבקשה תתקשרי אליי מתי שאת רק יכולה !!״. הקשר שלי עם אמא שלי זה משהו שלא ניתן להסביר אותו, אנחנו כל כך קרובות ומבינות אחת את השנייה רק במבט. אני מספרת לה הכל וגם היא מספרת לי. אנחנו החברות הכי טובות ומאז שאבא שלי הלך לעולמו זה רק התעצם.

דילן אמר לי ״יס, אל תעשי שטויות, ואת יודעת שטלפון אחד ממך ואני עולה על טיסה ובא עד אלייך.״ היה לי כיף לשמוע שהם תומכים בהחלטה שלי ללמוד בקולג׳ מחוץ למדינה.

חיבקתי כל אחד מהם חיבוק ארוך מכל הלב. לקחתי מדילן את המזוודות, והתחלתי ללכת לכיוון הcheck in. מרחוק שמעתי ״ביי יסמיני״ הסתובבתי ניפפתי להם לשלום והמשכתי להתקדם לכיוון התור. אחרי 3 שעות של תורים, המתנה ולחץ. עליתי על הטיסה. נכנסתי למטוס, הדיילת מסתכלת על כרטיס הטיסה שלי ואומרת: ״27A״ התאכזבתי שאני לא ליד החלון, אבל התקדמתי אל המקום שלי. הטיסה באורך של כמה שעות בודדות, אז הנחתי שאוכל לשרוד בלי החלון. איש נחמד עזר לי לשים את המזוודה שלי בתאים למעלה, התיישבתי על הכיסא מחכה להמראה. כמה דקות לאחר ההמראה נרדמתי. כשקמתי שמעתי את הכריזה שאומרת ״נוסעים יקרים אנו מתכוננים לנחיתה, אנא מכם שימו חגורות בבקשה.״ כמה דקות לאחר מכן כבר נחתנו בניו יורק. תחושה של התלהבות באוויר אך גם עצב מאוד גדול.

ירדתי מהמטוס וניגשתי לקחת את המזוודות שלי. יצאתי החוצה לתפוס מונית לבית מלון שאהיה בו כמה ימים לפני שמתחילה שנת הלימודים. כשיצאתי ראיתי גבר צעיר, גבוה מאוד, בעל שרירים ועיינים ירוקות בוהקות, הוא היה עם חליפה שצבעה שחור, הנחתי שהוא איש עסקים בעקבות החליפה המדוגמת ורכב היוקרה השחור שנכנס אליו.

מבטינו נפגשו והוא הסתכל עליי למשך כמה שניות. ״עצור״ הוא אמר לנהג שלו. הוא התקדם לעברי ואני מתוך המבוכה השפלתי את מבטי לרצפה ומתנהגת כאילו שלא ראיתי אותו.

לפתע יד זרה מרימה לי את הסנטר. ידעתי שזה הוא. ״לעולם אל תסתכלי למטה, יש לך פרצוף כל כך יפה שחבל להסתיר״ גימגמתי לו בחזרה ״כן אממ זה לא בכוונה אתה יודע״. הוא חייך אלי חיוך כובש שגרם לי לחייך בחזרה.

״איך קוראים לך?״. ״אני יסמין, אני לא מפה כפי שאתה רואה״ אמרתי מרגישה צורך להגיד לו שאני לא מכירה את העיר. ״בואי יסמין נוריד אותך איפה שאת צריכה״. הייתי כל כך עייפה מהטיסה, שלא חשבתי לשנייה פשוט עליתי לרכבו. הנהג שלו יצא החוצה מהרכב, הניח לי את המזוודות בבגאז׳ ופתח את הדלת של הרכב. התחלנו בנסיעה.