למחרת בבוקר, מרקוס שלח לי הודעה והודיע לי שהוא בדרך. התכוננתי, החלפתי לבגדים, ארזתי את התיק ויורדתי למטה. נפרדתי מאמא שלי כשיצאתי מהדלת הקדמית וראיתי את מרקוס מחכה במכונית שלו. עליתי על מושב הנוסע ואמרתי בוקר טוב. הרגשתי נוח ליד מרקוס; יכולתי לסמוך עליו.
הגענו,עצרתי. "אז... אתה רוצה ללכת בדרכים נפרדות... או?" גמגמתי במהלך המשפט שלי.
"לא. למה שנעשה זאת?" הוא הביט בי מבולבל לפני שתפס את זרועי בשובבות והתחיל ללכת שוב. חייכתי כשהלכנו אחד ליד השני במסדרונות, עושים את דרכנו למחלקה ראשונה. אף אחד לא באמת הסתכל עלינו, חוץ מזוג בנות. הם דיברו כשהם בהו בי. כנראה בגלל שמרקוס אף פעם לא באמת טייל עם בחורות, הוא רק לקח אותן הביתה.
כשהגענו לכיתה, הוא התיישב במושב ואני התיישבתי במושב שלי. הוא שלח לי הודעה בזמן שהיינו בכיתה, ניסה להצחיק אותי כדי להסתבך בצרות. זה עבד. "אוליביה, בבקשה תניחי את הטלפון." המורה העיפה בי מבט מאוכזב לפני שחזרה לשיעור. הבטתי בחזרה למרקוס וראיתי אותו מצחקק לפני שהסתובב לאחור וגלגל את עיניי.
השיעור המשיך לפני צלצול הפעמון ויצאתי מהכיתה, מרקוס משיג אותי. "אני רוצה שתכיר את החברים שלי." הוא פלט החוצה.
"מה?" התפניתי אליו, שומרת על קצב ההליכה שלי.
"כן. רוצה לשבת איתנו בצהריים?" הוא הרים את גבה.
"אה, אה בטח." אני לא יכולה לשקר, הייתי עצבנית לפגוש את החברים שלו. זה לא כאילו אנחנו ביחד, אבל אני רוצה שיאהבו אותי.
"אוקיי, נהדר. נתראה מאוחר יותר." הוא חייך אליי לפני שפנה במהירות במסדרון ארוך. גיחכתי לשמע האושר שלו לפני שהשלכתי את התיק שלי על הכתף הנגדית שלי והלכתי לשיעור הבא.
✼
עוד לא קיבלתי הודעה משי היום.
אוליביה: את בבית ספר?
שי: לא, קרה משהו?.
אוליביה: אה, את בסדר?
שי: כן.
כיביתי את הטלפון שלי לפני שהבנתי עד כמה זה הסתדר בצורה מושלמת. אני יודע שהייתי אנוכית, אבל יכולתי לשבת עם מרקוס בארוחת צהריים בלי בעיות. זה היה תורי להיות אנוכית. הלכתי לשיעור הבא שלי, היום עובר מהר. עד שידעתי את זה, הפעמון צלצל והגיעה שעת ארוחת הצהריים.
הסתכלתי מסביב לקפיטריה וראיתי את מרקוס מוותר עליי, יושב לשולחן עם חבורה של בחורים אחרים. ניגשתי, התיישבתי ליד מרקוס.
"חבר'ה, זו אוליביה." כל עיניהם היו עליי.
"היי..זו לא הילדה שאתה-" מרקוס בעט בו מתחת למושב, והרוויח "אוו" מהילד.
"שתוק, אנדרו." הוא נאנק.
ציחקקתי קצת, תוהה על מה מדובר.
כל הבנים הציגו את עצמם. אנדרו, סקוט, לוק, בריאן ועוד כמה שמות ששכחתי.
השיחה גדלה כששאלו אותי שאלות על חיי. שמרתי את זה מעורפל, החלפתי נושא ככל שיכולתי.
"את עושה ספורט?" סקוט העיף בי מבט.
"לא, אבל אני אוהבת לצפות בהם." אני הגבתי.
"זה חבל. חשבתי שאפשר להצניע את מרקוס במשחק של כדורגל ". לוק נתן נימה סרקסטית.
"מי אמר שאני לא יכולה?" עצבנתי אותו כשמרקוס פלט צחוק קטן.
"אוי לעזאזל, אני מחבב אותה." בריאן ציחקק.
"כמעט שכחתי. לוק עושה מסיבה הלילה. כדאי שתבואי, אוליביה." אנדרו הביט בי, מרחיב את עיניו.
לוק הנהן בראשו בהסכמה לרעיון שאבוא למסיבה שלו.
"אה, אני לא יודע..." מרקוס דיבר כשהקטעתי אותו.
"זה נשמע כיף." חייכתי לאנדרו, זכיתי לחיוך קטן ממנו.
YOU ARE READING
Changing him
Romanceמרקוס הוא נער שרוצה לילה אחד, סטוץ בקיצור. אוליביה היא נערה שקוראת רומנים רומנטיים ומאמינה בחברות נפש. מה קורה כשההורים שלהם נכנסים לעסקים ביחד והם נאלצים לבלות? הסיפור מכיל מוות דיכאון
