ככל שהזמן עובר, היה לי קשה יותר להתמודד עם העובדה שמרקוס לא היה שלי, והוא לעולם לא יהיה. אבל כל עוד הוא עדיין היה שם בשבילי; הייתי בסדר.
למרות שהבטחנו, שי ואני בקושי דיברנו. שלחנו הודעות מדי פעם אבל אף פעם לא התייחסנו לשיחות. אם הייתי כנה, הרגשתי כאילו משקולת מורמת מהכתפיים שלי. השליליות המתמדת שלה הייתה חלק מהנפילה שלי.
✼
במהלך השבועיים האחרונים התחלתי לעסוקה ביומן. זה נתן לי דרך בריאה לבטא את הרגשות שלי. קמתי מהמיטה ופתחתי את היומן שלי לדף נקי, התחלתי לכתוב.
דיכאון מוריד את הזיכרון של ממש להרגיש מאושר. ליתר דיוק הזיכרון של התחושה. את זוכרת תקופה שבה היית מאושרת אבל את לא זוכרת איך זה מרגיש. אז גם כאשר התאוששת הרבה, את אף פעם לא באמת בטוחה.
תמיד שאלתי את עצמי אם אי פעם אחזור למקום שהייתי בו ואז להבין שאני לא יכול למקם את התחושה הזו כך שלעולם לא אדע. החלק הקשה הוא שאני קיים רק כמוני. אז אולי אושר הוא רק התחושה הקלה הזו שבה אני יחסית בסדר עם החיים.
הזמן עבר מהר יותר ממה שרציתי. אם הייתי שואלת אותי לפני כמה חודשים אם אני רוצה לקפוץ קדימה עשר שנים, הייתי אומרת כן בלי להסס. עם זאת, אני רוצה עכשיו לחיות בהווה. מצאתי יופי בדברים שמעולם לא חשבתי שאעשה. ואת רוב זה אני חייבת למרקוס. את אף פעם לא יודעת כמה מישהו ישפיע על חייך. הוא הראה לי שיש בחיים יותר ממה שחוויתי. הוא הראה לי מה זה שמישהו דואג לך כמו שמגיע לך. למרות שלא היינו ביחד, הייתי עושה הכל בשבילו.
סגרתי את היומן שלי לפני שהכנסתי למקום בטוח.
אחד החלקים הטובים ביותר לגלות שאת מצליחה יותר הוא האנשים שמבחינים סביבך. אחי אמר לי שאני נראית מאושרת יותר ושם לב שאני אוכלת יותר. אמא שלי אמרה לי שהפסקתי לזוז ולדבר לאט ואיך היא אהבה שהפסקתי לבלות בחדר שלי כל כך. זה היה הדבר הקטן שחשוב.
✼
הטלפון שלי קרם על הפנים שלי בחדר החשוך שלי. השעה הייתה 01:00 כששמעתי דפיקה בחלון שלי. פחדתי בלי חרא כשהבטתי לראות את פניו של מרקוס בחלון. פלטתי אנחת רווחה לפני שהלכתי ופתחתי את החלון. "מה לעזאזל אתה עושה פה?" לחשתי כשהוא אמר לי לפגוש אותו בחוץ.
סגרתי ונעלתי את החלון שלי לפני שירדתי למטה אל דלת הכניסה. כיביתי את האזעקה בלי לעשות רעש ופתחתי את דלת הכניסה. "אני רוצה להראות לך משהו." הוא דיבר בקול רגיל עכשיו כשהיינו בחוץ. "בסדר. מה זה?" עמדתי, רועדת כשהוא שם את הטרנינג שלו על הכתפיים שלי. "זה לא כאן. את חייבת לבוא איתי." הוא הושיט את ידו מולי. "אני לא יכולה לעזוב. אני אסתבך בכל כך הרבה צרות." פקחתי את עיניי אליו. "רק תאמיני לי. אני אחזיר אותך בזמן, אף אחד לא ישים לב." לקחתי את ידו כשהוביל אותי למכונית שלו.
התיישבנו כשהוא נסע מהשביל, הולך לאט כדי לא לעשות רעש. "אתה מתכוון להגיד לי לאן אנחנו הולכים?" פלטתי צחוק קטן. "לא. את תראי." משכתי בכתפי כשהמשכתי בנסיעה. לאחר כ-30 דקות הגענו לחניון שהיה מוקף בעצים.
"אתה לא הולך להרוג אותי נכון?" הוא גילגל את עיניו על ההערה שלי לפני שאמר לי לעצום עיניים.
YOU ARE READING
Changing him
Romansaמרקוס הוא נער שרוצה לילה אחד, סטוץ בקיצור. אוליביה היא נערה שקוראת רומנים רומנטיים ומאמינה בחברות נפש. מה קורה כשההורים שלהם נכנסים לעסקים ביחד והם נאלצים לבלות? הסיפור מכיל מוות דיכאון
