משיכה באפלה

פרק 3

נקודת מבט של לילה-
ניסיתי לברוח כל עוד אני יכולה.
העפתי עליהם שולחנות, כיסאות ואפילו את השטיח שהיה מונח על הרצפה,
ניסיתי להגיע אל עבר האופניים שלי אבל לפתע מישהו החליט להופיע לי באמצע הדרך.
האקס שלי, צאק.
ולידו היה חברו הטוב ביותר, דילן. "שלום לכם, שמחתי להכיר אתכם והכל אבל אני זזה.״
צ'אק תפס אותי ושחררתי זעקה "תפסיק לגעת בי אובססיבי!" צרחתי, ניסיתי להיחלץ מאחיזתו אבל לא הצלחתי הוא היה שרירי וחזק, שלא נדבר על העובדה שהוא היה הרבה יותר בכושר ממני.
"אין לכם משהו יותר טוב לעשות?"
מהר מאוד ג'וני הרים אותי, כשראשי כלפי מטה ורגליי כלפיי מעלה וזעקתי לעזרה, שוב. "סתמי קצת את הפה שלך אנחנו מנסים לעזור לך." ג'וני וקמרון אמרו באותו הזמן.
"אבל אני לא רוצה עזרה ובמיוחד לא את שלכם, אתה צריך עוד נאום כדי לקלוט דברים?, לפחות תנו לי לנסוע לבית חולים לבדי וניפגש שם" התחננתי
"לא." ענה, תשובתו הייתה חד משמעית וידעתי שאין לי סיכוי לשכנע אותו וחבריו שתקו כמו דגים "אתה יכול לפחות להוריד אותי?" שאלתי
"לא",
"נו באמת איזה בן אדם רע אתה." לא הבנתי שאמרתי את זה בקול רם, עד שגוני נתן לי מבט שלא בייש את מלאך המוות. ״אופס אמרתי את זה בקול רם."
עכשיו גם האקס שלי מגיע, תהרגו אותי וזהו בבקשה ממך אלוהים.
תהיתי למה הם באים עכשיו, והרי זה ידוע שאין לי מחסום בפה, אז אמרתי ״לא הבנתי מה נזכרתם בי? עברנו את היסודי ביחד וחוץ מזה אני עוד מעט מסיימת את החטיבה ואתם יודעים שהוא הכה אותי מאז מה שקרה , אף פעם לא יצאתם להגנתי, ואפילו אתם אלה שהיו הבריונים פעמיים רבות, פתאום עכשיו יש לכם חשק לשחק את הגיבורים?, תעשו לי טובה, עדיף שתלכו זה יהיה טוב יותר לכולנו.", חשבתי שהם יגנו על עצמם, או יכעסו, אך שום דבר לא הכין אותי למה שקרה.
הם החלו לצחוק.
״היא באמת סתומה אני לא יודע איך יצאתי איתה" אמר צ׳אק.
הסתכלתי על ווקר והופתעתי לגלות שגם הוא הביט בי באותו הזמן.
הוא יודע שאני יודעת לקרוא שפתיים אבל מה שאני לא מבינה למה שלושתם עושים את זה.
כאשר הגענו למכונית, נכנסתי במהירות וכאות נקמה על זה שהם "חטפו" אותי החלטתי שאני מקיאה להם במושב העור של המכונית של אחי. אני כזאת אחות נהדרת. חשבתי לעצמי.
הם נכנסו ארבעתם.
חיכיתי לתחילת הנסיעה והקאתי את כל מה שאכלתי ביממה האחרונה.
האוטו התמלא בריח מגעיל "איכס, מה זה החרא הזה אני אהרוג אותך." אמר אחי.
הייתה לי הערה עוקצנית על קצה הלשון אבל העדפתי לשתוק(הפעם).
"חבל מאוד שאי אפשר לנסוע במכונית שלך לבית חולים." אמרתי בחיוך תמים, מרגישה גאה בעצמי, "יש את המכונית שלי, אבל אל תעזי להקיא בה, אני יודע שעשית את זה בכוונה לילה הרפר.״ ג'וני לחש לי באוזן.
״אני לא." אמרתי בחיוך תמים לעברו, שמעתי רק צחקוקים.
לפתע רצון לשתות תקף אותי ונזכרתי ששכחתי לשתות, התעלמתי מהתחושה הזאת, אני מעדיפה למות ולא לבקש מהם מים.
כשהלכתי למכונית של ווקר כמובן שהוא החליט סוף סוף להוריד אותי, הרגשתי את ראשי מסתחרר ואת גופי מתעייף.
אני חושבת שנפלתי על פני המדרכה והתעלפתי, כי ראיתי שחור, הדבר הבא שאני זוכרת הוא הרגשתי מגע בגופי אבל לא הצלחתי לפקוח את העיניים. ניסיתי,וניסיתי,וניסיתי.
ניסיתי לקום אבל גם זה לא הלך כאבו לי הידיים ובכללי כל הגוף. ניסיתי להזיז את קצה האצבעות שלי בידיים, אבל הם לא זזו או לפחות לא הרגשתי שהם זזו ניסיתי שוב להזיז את היד שלי, אך לא הצלחתי, היה שקט מפחיד.
לפתע שמעתי לחשושים.
"היא לא תוכל להזיז את הידיים בחיים?״ קול מסתורי שאל
״איך זה קרה?״ קול נוסף שאל
״היא תזכור?" אני מכירה את הקולות האלה, אני פשוט לא זוכרת מאיפה.
שיט.
אני לא זוכרת.
אני לא זוכרת.
אני לא זוכרת.
אני לא זוכרת.
אני מניחה שהאדרנלין העיר אותי, עדיין קשה לי לדבר ואני מנסה וכל מה שיוצא לי הוא גמגום קל.
הרופאה מביטה בי, זה ברור שהיא מודאגת, אבל למה ?
״הכל יהיה בסדר לילה, אנחנו צריכים שתנוחי" לנוח?
אני לא זוכרת מי אני
והיא אומרת לי לנוח?
"אני לא רוצה לנוח עד שתספרי לי מה קורה כאן" עניתי, עדיין גמגמתי מעט.
"עברת התעלפות עקב בהלה והלם אשר גרמו לך לאיבוד זיכרון חלקי ולשיתוק זמני בידיים וברגליים, את הרגליים את יכולה להזיז וללכת, אבל הידיים בינתיים לא יכולות לזוז.״
אני שותקת.
אין לי מה להגיד.
מי אני?
מה אני?
מה אני כן זוכרת?
החורים בעבר שלי הטריפו את מוחי שמעתי בום , בום  ,בום... בראשי.
ביקשתי מהרופאה שתעיף את שלושת הבנים מהחדר, שאפילו את שמם אני לא זוכרת.
מה אני כן זוכרת?
מה אני זוכרת?
מי אני?
משום מה תמונה של איש הבזיקה במוחי, אבא שלי, אבא שלי מכה אותי שוב ושוב. הבנתי מיד, אני לא יודעת איך, אבל אני חושבת שהוא קשור למה שקרה לי.
מה עוד?
מי אני?
קדימה לילה!
"לילה" אמרתי , זה הוא שמי.
תזכרי!
את חייבת לזכור!
״אני זוכרת משום מה את אבא שלי איך זה הגיוני?" שאלתי את הרופאה , הבעת פנים מודאגת עוטפת את פניה
״משום שהוא זה שהעביר אותך את זה והביא לך כדורים מסוכנים. "אמרה , רציתי כנות, אבל אחותי תתני לי לקום קודם.
״מה?״
״איך?"
שאלתי בהלם מוחלט,
״הוא כנראה שם לך אותם בשינה" ענתה,
אני חייבת לזכור
מי אני
מי הוא
מה הוא
כדורים
איזה כדורים
אגרוף.
המילה הבזיקה במוחי , חזקה מכל השאר, היה נדמה שהיא גרמה לתודעתי להסתחרר "ואיך אני זוכרת גם את האגרוף?" שאלתי,
״כי זאת התרופה שלך, זה עוזר לך להשתקם, את זוכרת את הגורם שהביא אותך לפה, ואת התרופה שלך, זה נפוץ.״
אני. ארצח. אותו.
״אני חייבת לגרום לו להתחרט על כך." למה?
איזה אב עושה את זה לבתו?
ניסיתי לשחזר את מה שקרה.
הוא ידע שאני עומדת לעזוב.
הבנתי .
אני בטוחה שהוא ידע.
רציתי לבכות.
אבל אני לא הולכת לגרום לעצמי חולשה רק בגלל שהידיים שלי לא מתפקדות .
אני לא אבכה .
אני לא אצעק למישהו שיעזור לי .
אני אתמודד לבד גם עם זה הדבר האחרון שאעשה החלטתי בראשי,
"מתי אני אוכל להשתחרר?" שאלתי.
"כבר היום בערב" ענתה הרופאה.

הבנתי שאני לא זוכרת מי אני, או מה אני עושה פה, אבל אני זוכרת רק שני דברים אבא שלי והאגרוף ואולי עוד כמה פרטים לא שימושיים .