"אאאא...!!" התעוררתי בפתאומיות כשצעקה יוצאת מפי.
ואז עוד פעם גל של כאב פגע בגופי.
נשכתי את השפה התחתונה שלי מרוב הכאב החזק שהרגשתי.
זה היה בלתי נסבל, הרגשתי כאילו חותכים אותי עם סכין בוערת בכל הגוף.
ניסיתי לקום על רגליי כדי להגיעה לחדר הרופאות אבל ברגע שקמתי, נפלתי על הרצפה בכאב.
הרגשתי איך שהדמעות מתחילות לזלוג על הלחי שלי. נענקתי מכאב וניסיתי לעצור את זה אבל לא הצלחתי.
פתאום הרגשתי כמה ידיים מרימות אותי ומשכיבות אותי על המיטה.
"אל תיבכי בל, הכל בסדר." שמעתי את הקול של סבתא ומייד נרגעתי.
"תסתכלי עליי בל!" היא אמרה בקול תוקף וטיפה מתחננן ובידה היא גם מחאה את הדמעות מעיניי.
היסתכלתי על עינייה האפורות שתמיד היו מהפנטות אותי.
"הכל בסדר, תרגעי..הכאב עבר..." היא אמרה בקול שקט ונעים , בזמן שכל הרופאות התרוצצו מסביבי.
חתיכות קטנות משערה האפור נפל על פניי ודיגדג אותי.
הרגשתי איך שהקול והעיניים שלה מרגיעות אותי וסוחפות אותי לתוך החלומות כמו שיר ארס לפני השינה.
********
התעוררתי הפעם שוב רק שהפעם אלן ישבה ליידי, העיינים שלה היו עצומות טיפה והצמה השחורה שלה הונחה על כתפה,
היא מייד פקחה את עייניה,ברגע שזזתי טיפה במיטתי, היא קמה ממקומה במהירות "רגע אני מביא לך" היא הלכה אל השולחן בקיר ממול איפה שהונחו התרופות ולשנייה פחדתי שתביא לי תרופה נוספת לשתות אבל לבסוף היא באה עם כוס מים וכשהיא הושיטה לי אותו הבנתי שבאמת הגרון שלי היה מאוד יבש והיה זקוק למים.
"תודה" הודתי לה ושתיתי מהכוס.
היא חייכה אליי בחזרה "אין בעד מה, בל".
היא לקחה ממני בחזרה את הכוס כשסיימתי לשתות ושמתי לב שהעיינים שלה חזרו לצבעם הקודם, חום, כלכך רציתי לדעת למה הם מחליפות צבע.
לפתע הדלת נפתחה במהירות וקלר הגיחה ממנו.
היא נשענה על המעקה של המיטה והתחילה לדבר במהירות "בל!איך את? את מרגישה בסדר? אני כלכך דאגתי לך! ולא נתנו לי להכנס אלייך. אני חשבתי שקרה לך משהו רציני. אף אחד לא רצה לספר לי מה קרה. שאלתי את כל אחד אבל כולם כאלה עקשנים ומעצבנים! אפילו אח שלי לא רצה לומר לי מילה! האמת שאפילו התאכזבתי מעט.
אני חשבתי שקרה לך משהו ממש אבל ממש רציני אם שומרים הכל בסוד ובסוף זה גם התגלה כך, משהו כזה. ו...אז איך את מרגישה? תספרי.."
קלר הייתה כלכך מצחיקה, שהיא כלכך דואגת ובבאת אחת גם מדברת כלכך מהר והרבה בשילוב של תנועות ידיים.
"אני בסדר" ניסיתי להראות לה שככה זה באמת.
פתאום קלר ניגשה וחיבקה אותי.
"הכל בסדר, באמת קלר" אמרתי לה בזמן שהיא מחבקת אותי.
"את יודעת שאני יכולה לראות הכל ע"י נגיעה קטנה בל. אז אל תשקרי לי" היא אמרה לי בשקט לאוזן.
קלר שיחררה אותי מהחיבוק שלה וחייכה עליי חיוך כלכך חמוד שגרם לי לחייך עלייה בחזרה.
לפעמים זה נידמה שכל הדברים האופטימיים בעולם ניכנסים לתוך הילדה הקטנה הזאת.
קלר התיישבה לידי והשיער הבהיר שלה הסתיר את פנייה, היא אספה אותו מאחורי אוזנה והביטה בי בחיוך עם עינייה הירוקות.
"נו..את מתכוונת לספר לי משהו או שנמשיך לחייך ככה כל היום?"
"אא..מה אני יכולה כבר לספר?" שאלתי אותה.
"מה קרה לך? למה את שוכבת כאן חצי מתה? ובלה בלה..."
"פשוט הייתה שריפה בבית שלי ונפגעתי. היה לי מזל שאח שלך בא והציל אותי כי אם לא הייתי כבר מתה, אני חושבת."
פתאום בל וקלר הסתכלו אליי במבט המום כאילו לא מאמינות לדבריי.
רציתי לשאול אותם מה קרה אבל קלר כמו תמיד הקדימה אותי.
"אח שלי הציל אותך?" היא שאלה מופתעת.
"כן..הוא לא סיפר לך?" שאלתי בהיסוס.
אוליי דימיינתי משהו והוא לא הציל אותי. אבל מייד בטלתי את הרעיון בראשי.
"הוא לא סיפר לאף אחד. אפילו לדוד שלי אני חושבת." הפעם זאת הייתה אלן, היא הייתה מופתעת בדיוק כמו קלר.
"את בטוחה שזה אותו ביילור?" אלן שאלה אותי שוב.
"כן!" אמרתי ולקחתי כמות גדולה של אוויר, הרגשתי שכבר קשה לי כבר לדבר.
"זהו, היא צריכה מנוחה" אלן אמרה בהחלטיות , ניגשה אל הדלת וסימנה גם לקלר שצריך ללכת.
באמת הרגשתי שהעיניים שלי מתחילות להיעצם למרות שישנתי מספיק הרבה.
ברגע שקלר ואלן יצאו השינה פשוט סחפה אותי ונרדמתי.
YOU ARE READING
בלורין- שער בין שני עולמות
Fantasy****מוקפא***** היא חייה כל ילדותה בורחת ממקום אחד לאחר מבלי לדעת שהיא בורחת מעצמה ומהגורל שהמשפחה שלה הסתירו ממנה. בלורין גרה בבית קטן עם סבתא אחרי שהתאונה לקחו את הוריה, אבל יום אחד ילדה לא מוכרת מפילה אותה בסערה באמצע הרחוב, ואז משהו מוזר קורה. מה...
