פרק 3
*** עשר שנים עברו ***
התעוררתי בבוקר והרגשתי כאילו כל הלילה לא ישנתי, האמת קשה לי עכשיו אפילו לזכור למה לא ישנתי טוב היום. אולי חלום רע.
כמו כל בוקר חצי מהגוף שלי לא היה נמצא על המיטה, ורוב הסמיכה הייתה מונחת על הרצפה. קמתי מהמיטה ובעודי מחשבת כל תנועה קטנה שלי כדי שלא ליפול, ואני יודעת טוב מאוד איך זה להרגיש כשה סבתא שלך נכנסת לחדר ורואה אותך שוכבת על הרצפה.
נגשתי אל לוח השנה כדי לראות מה התכניות שלי ,ואז נזכרתי מה התאריך היום. פתאום גל ענק של זכרונות הציף אותי וסחף הכל לעשר שנים אחורה. הרגשתי איך שכל הזמן נעצר מסביבי ,נראה לי שאפילו שמעתי את עצמי מרחוק צועקת ("אמא בבקשה תשארי!"), כל הרגעים עם ההורים שלי התחילו להסתחרר בראשי, ואז הכל נעצר לרגע. פתאום ראיתי את אמא שלי מחבקת אותי כשהייתי קטנה ,ואומרת לי "אל תפסיקי לאהוב ימי הולדת רק בגלל שלא נהיה כל היום בבית".
אבל היא באמת לא ידעה עד הסוף למה הפסקתי לאהוב ימי הולדת.
פתאום משהו חזק ומעצבן התחיל לצלצל והחזיר אותי עוד פעם לחדר השינה שלי.שעון מעורר, רתנתי בשקט.
כבר מזמן חלמתי לקחת את השעון המעורר הזה ולזרוק אותו לכיוון הקיר ,כדי שילמד סופית שלא צריך לצלצל כלכך חזק!
יצאתי מהחדר כשכל הגוף שלי עדיין עייף והלכתי לכיוון המטבח כדי להכין ארוחת בוקר שכרגע ממש לא היה לי כוח עליה.
סבתא שלי גם הייתה במטבח והיא עמדה ליד התנור והכינה משהו לארוחת הבוקר.
האמת מאוד הייתי מופתעת שהיא עכשיו ערה, עכשיו נראה לי רק שבע בבוקר.
"בוקר טוב סבתוש" נגשתי אלייה ונתתי לה נשיקה קטנה.
"למה את ערה?"
"זאת אני צריכה לשאול אותך למה נזכרת להתעורר" היא אמרה לי בסרקזם.
הסתכלתי על שעון הקיר ואז ראיתי שבאמת עוד מעט הבוקר נגמר. שעון מעורר מעצבן!
"אאא..סבתא...זה התור שלי היום להכין אוכל" הזכרתי לה בשקט כי ממש לא היה לי כוח עכשיו לזה.
סבתא הפכה את החביטה במחבט ואז הוסיפה לשם כמה חתיכות בצל.
בנתיים היא הוציא שתי צלחות מהארון והניחה אותם על השולחן העגול והקטן שלנו.
"פשוט חשבתי שלא יהיה לך זמן היום ,כי את הולכת עוד מעט ליום פתוח המיוחד שלך של הקולג' שממש רצית" היא אמרה ואז שמה את החביטה על הצלחת.
אויי איך יכולתי לשכוח שזה היום! אני נרשמתי לזה לפני חודשיים וממש שחכתי עלייה במשך הזמן.
"כלכך שכחתי! תודה סבתוש. אני הלכתי להתארגן" חבקתי אותה בקצרה ורצתי מהר לחדר בשביל להתארגן.
בדרך לשם חשבתי על העיר הגדולה, כמובן שהיא יותר גדולה מהעיירה הקטנה שלי.
חשבתי על הרעש וההמולה שקוראים ברחובות, על כל הכמות הרבה של האנשים שמסתובבים שם. תמיד אהבתי את הרעש. ואז פתאום נזכרתי שפעם אני גרתי שם ,עם ההורים. שפעם היו לי שם חיים שלמים ממש שונים מהחיים שלי קיום.
התחלתי אז להבין שאני חוזרת לבית האמיתי שלי, אם לפכות חוזרת לשם לכמה שעון וזהו, הרי כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר לי בעיירה הקטנה שאני גרה בא עכשיו.
יתרגלתי מאוד מהר לבית החדש אבל לפעמים ,רק לשנייה ,הרגשתי שמשהו חסר לי. ואז הכל היה נעלם וחוזר למקומו כי יש משהו שמושך אותי תמיד בחזרה.
בדרך חלפתי ליד חנויות ובתי קפה ,ניסיתי להתרכז על הדרך שאני צריכה ללכת בא אבל כל פינה הייתה מושכת את תשומת ליבי. היו שם מלא חנויות, לרוב חנויות בגדים אבל היו גם מלא חנויות שהיו מיוחדות בצורה שלהם.
פתאום ראיתי מרחוק דמות קטנה רצה לכיווני.
קודם לא התייחסתי עלייה אבל אז שמתי לב שהיא צועקת אליי משהו שלא יכולתי להבין.
כשה הילדה כבר הייתה קרובה אליי שמתי לב שמאחוריה יש עוד שני אנשים , וזה היה נראה שהם רודפים אחריה. ורק אז הבנתי מה היא רצתה להגיד לי "רוצי !"
אבל כבר היה מאוחר, הם היו קרובים מדי ולא היה טעם לרוץ.
היא תפסה אותי ביד ודחפה אותי הצידה על פינה חשוכה בין שני בניינים.
פתאום באותו מקום איפה שהיו שני האנשים הבזיק אור חזק ושניהם נעלמו. הסתררה דממה. שמענו שמישהו מתקרב, ואז נעמד מולנו מישהו שהיה נראה גדול ממני בכמה שנים, הוא היה שרירי והיה לו שיער חום מעורבב אדום אש. הוא גם לא היה נראה כלכך נחמד ,אבל היה לו מבט שלו מדי מול כל מה שקרה עכשיו.
"כמה פעמים אמרתי לך לא ללכת אל הסמתה הזאת!" פתאום כל האווירה ישתנה, הוא דיבר אל הילדה כאילו הם מכירים , והוא גם דאג לה.
היא נעמדה והיה נראה שעכשיו היא כבר לא דואגת שמישהו יתחיל לרדוף אחריה.
"אני כל פעם אומר לך שיש שם הרבה שד...."
שמתי לב שהעיינים שלו מסתכלות לכיווני ,אולי הוא קודם לא הבחין בי כי הייתי בפינה דיי חשוכה. "קלר! מה את חושבת שאת עושה!?"
"מה זאת אומרת..?" הילדה שכנראה קראו לה קלר(cler) נבהלה קצת כי לא הבינה למה הוא כועס עלייה ככה.
"את ..הבאת ..בת אנוש!" הוא אמר את זה לעט כאילו רק ככה היא תבין אותו.
"מה..ל..אא..אני בטוחה..אני ראיתי שהיה לה את הסימן!"
"יש לך מטבע זיכרון?"
"לא...בזבזתי אותם אל מישהי אחרת"
"מה את כולם!?"
זה היה מוזר כי שניהם דיברו ככה כאילו אני לא קיימת ולא מקשיבה לכל השיחה המוזרה שלהם, לא הבנתי שום מילה ממה שהם אומרים , ואני דיי שונאת כשה מדברים אליי כאילו אני לא קיימת.
"אולי פשוט נהרוג אותה?"
הזדעזתי מההצאה הזאת ,כי זה היה נשמע שהוא דיי יתכוון לזה. רציתי לקום ולהתערב אבל קלר אמרה ראשונה.
"מה!? לא!...לא הורגים ככה אנשים כשבא לך ביי(bey)"
"אז מה נעשה איתה? אנחנו לא יכולים להשאיר אותה ככה!"
"אז נצטרך להכניס אותה איכשהו לאוהל.....ונראה לי שיש לי רעיון"
"אוקיי, נראה לי שקלטתי אותך. טוב אני צריך לסיים עוד כמה דברים".
ואז הוא עוד פעם נעלם בין כל האנשים שברחוב.
קלר נגשה אליי והושיטה לי את ידה ,כל זה היה מוזר ,מאוד מוזר ,לשנייה חשבתי שאני אפילו חולמת את כל זה.
"בואי אני יעזור לך לקום" היא חייכה חיוך קטן ונראתה מאוד נחמדה , לא ידעתי כבר עם להקשיב לה אחרי כל זה ,אבל עדיין הושטתי לה את היד בחזרה.
YOU ARE READING
בלורין- שער בין שני עולמות
Fantasy****מוקפא***** היא חייה כל ילדותה בורחת ממקום אחד לאחר מבלי לדעת שהיא בורחת מעצמה ומהגורל שהמשפחה שלה הסתירו ממנה. בלורין גרה בבית קטן עם סבתא אחרי שהתאונה לקחו את הוריה, אבל יום אחד ילדה לא מוכרת מפילה אותה בסערה באמצע הרחוב, ואז משהו מוזר קורה. מה...
