because of who you are

Chapter 7

Pov אליסון

נשארתי בחדרו של אוסטין עוד 5 דקות בערך. רציתי לבכות, להרוג את עצמי. אני לא מאמינה שאנחנו רבים על שטות כזאת.

כבר מלא זמן שלא רבנו. שלא היו לנו את הבעיות הקטנות האלו אחד עם השני. זה כל כך מעצבן שאנחנו כבר שנתיים וחצי ביחד ואנחנו עדיין עם הבעיות הקטנות והשטותיות האלו.

אולי אני באמת הייתי צריכה לספר לו על זה? אבל למה כל דבר שקורה לי אני צריכה לספר לו? אני כבר לא ילדה קטנה שצריכים לדאוג לה כל כך. לא כל מכה שאני מקבלת אני צריכה להגיד כדי שיבואו ויתנו לי נשיקה במקום החבלה.
זה פשוט מטריף לי את השכל העובדה הזאת שכל דבר שקורה לי, שאומרים לי, כולם לוחצים עליי להגיד ולספר לאוסטין.

אז מה אם אנחנו ביחד כבר כמעט שנתיים וחצי.
זה מרגיש כאילו אין לי כבר רגעים של פרטיות ואינטימיות.

החלטתי שאני לא בוכה ולא הורסת לעצמי את הערב הזה עוד יותר. אני אנסה לסדר את העיניינים עם אוסטין אחרי האימון.

קמתי מהמיטה ולבשתי את בגדיי שנית. סידרתי את שיערי וחזרתי לחדרה של לוסי. כשנכנסתי היא לא הייתה בחדרה. לקחתי תיק צד והכנסתי כמה בגדים שלה לתיק ועוד כמה דברים נחוצים שצריך אחרי אימון.

לקחתי זוג נעליים די פשוטות שלה (משום שאנחנו עושות את האימון ללא נעליים), וירדתי למטה. ראיתי את אוסטין במטבח, נשען על השייש עם בקבוק בירה בידו. הוא הסתכל עליי בזמן שעברתי אך לא ראיתי על פניו הבעה מוכרת... או לפחות הבעה שאני מבינה.

ציפיתי מאוסטין להתנהגות בוגרת יותר ואחראית יותר. לא ללכת ולשתות בקבוק בירה בגלל ריב שטותי.

חזרתי לסלון ולחשתי לטיילר באוזן "שים עין על אוסטין.. הוא כועס עליי והוא קצת מגזים במעשים שלו" אמרתי וטיילר הנהן בהסכמה.

חיבקתי אותו כאות תודה ויצאתי אל הבנות שחיכו לי בחוץ.
נכנסנו למכונית של אלכסנדה ונסענו אל האולם של בית הספר. כל הנסיעה הייתי שקטה, דאגתי למצב ביני לבין אוסטין.

"אליסון... למה את שקטה כל כך?" לוסי שאלה והסתכלה עליי במבט מוזר משום שבדרך כלל אני זו שעושה את הרעש.

"סתם.. אין לי מצב רוח ממש" אמרתי וחייכתי חיוך מזוייף.

אני יודעת שלוסי לא קנתה את ההצגה הגרועה שלי, אבל.. אני לא רוצה לערב אותה בבעיות שלי ושל אוסטין. אני גם לא חושבת שאכפת לה מזה כל כך.. אם כמה שהיא חברה טובה שלי, זה באמת לא עניינה.

אני יודעת שברגע שיהיה לי וללוסי רגע לבד בלי כל האנשים שמסביב היא תנסה להוציא את זה ממני. אני באמת לא רוצה לערב בזה אנשים אחרים, אבל התחושה הזאת שאוסטין כועס עליי עכשיו ועוד בגלל שטות קטנה, הורגת אותי מבפנים. אני חייבת לסדר את הדברים בנינו!

הגענו אל האולם, בנות אחדות מהקבוצה שלנו היו שם כבר. שמתי את הדברים שלי בצד והלכתי לשירותים. כשנכנסתי לשירותים סגרתי את הדלת ונתתי לדמעות לצאת מעיניי. כנראה מרוב שדאגתי לא שמתי לב שאני כל כך צריכה את השחרור הזה שנקרא 'בכי'. אני כל כך רוצה שהטלפון שלי יצלצל עכשיו ואוסטין יגיד לי שהוא מצטער, אבל אני חושבת שזה לא יקרה...

לאחר כמה דקות שאני בשירותים בוכה, יצאתי והסתכלתי במראה. 'די! אני חייבת להתאפס על עצמי. אני ואוסטין נשלים והכל יהיה כמו פעם' אמרתי לעצמי.

יצאתי מהשירותים וראיתי את המאמנת בדיוק אוספת את כל הבנות כדי שיקשיבו לה. הצטרפתי גם אני וישבתי מאחור. הסתכלתי על המאמנת, מחכה שתתחיל לדבר.

"בנות ערב טוב, היום אנחנו נעשה משהו קצת שונה. אנחנו נעשה חצי שעה גמישות ואחר כך אנחנו ננסה פירמידה בעמידה" אמרה בהתרגשות.

"פירמידה בעמידה?" שאלה אחת הבנות.

"פירמידה שעומדים בה והקומות העליונות עומדות אחת לשנייה על הכתפיים" אמרה המאמנת ואני נלחצי מזה מאוד.

התחלנו להתאמן בגמישות ולאחר שעברה חצי שעה היא אספה אותנו שוב וחילקה אותנו לקומות. אני קיוויתי כל כך שאני לא בקומה האחרונה אבל... עם המזל שלי היום, שום דבר לא הולך לטובתי.

"אליסון ואמה!" המאמנת קראה לשתינו, "אתן בקומה האחרונה. התפקיד שלכן הוא לייצב את הפירמידה. הפירמידה שלנו מורכבת מ - 7 קומות, כל אחת שתתעסק בדברים אחרים ולא תיהיה מרוכזת... יכולה להפיל את הפירמידה! מובן בנות?!" המאמנת הקשוחה שלנו הסבירה בנוקשות ואנחנו הנהנו בפחד.

"קדימה למה אתן מחכות?!" אמרה בקול ומחאה כפיים כדי לזרז את העניינים.

נעמדנו כולנו מול הדלת האחורית של האולם. הקומה הראשונה נעמדה, לאחר מכן השנייה וכך הלאה עד שהגיע תורנו שלי ושל אמה...
תיפסנו שתינו על הבנות בצורה שהמאמנת לימדה אותנו. לאחר בערך דקה, אני ואמה התייצבנו והשלמנו את הפירמידה הענקית.

"בנות! לא לזוז אני רוצה לצלם" אמרה המאמנת ושלפה את הטלפון שלה מהתיק שהיה ליד.

הרגשתי מפוחדת. לא הייתי כל כך מרוכזת ורק התעסקתי במה אוסטין עושה עכשיו.
המחשבות שלי נקטעו כאשר שמעתי את קול הדלת נפתחת ואני נופלת ורואה שחור. זה כל מה שאני זוכרת.

טוב בנות.. פרק די קצר, אני מצטערת שמלאא זמן לא העליתי יש לי עומס בזמן האחרון.
אני מאוד רוצה שתגיבו זה חלק מאוד חשוב לי התגובות שלכן ואני רוצה לדעת מה אתן חושבות.
לילה טוב