אבי היה אמור לצאת מהבית בשעה שבע בבוקר בדיוק.
אני מתכננת להיכנס למכונית איתו בלי שישים לב ולעקוף את סמכותו, לבקש רשות מהראש.
יצאתי מהבית בשקט והתחבאתי מאחורי המכונית.
כשדמותו הגדולה הצילה על צד המכונית התכוננתי לפתוח את תא המטען בשנייה שהוא יפעיל את האוטו.
קליק.
פתחתי במהירות ובשקט את תא המטען ונכנסתי.
צעד אחד הושלם.
עכשיו צריך לאלתר.
איך לעזאזל אכנס לתוך האחוזה?
הנסיעה הייתה קצת ארוכה אך לבסוף הגענו.
לא סגרתי את תא המטען עד הסוף כדי שאוכל לצאת ממנו.
התחבאתי מאחורי האוטו וחיכיתי שאבי ייכנס פנימה.
ברגע שהוא נכנס הסתכלתי סביב וניסיתי לחפש משהו שייתן לי רעיון לכניסה.
חלון גבוה ניצב בראש האחוזה.
זה היה גבוה, מאוד.
אבל אעשה את זה.
כופפתי את גופי והתהלכתי בצעדים שקטים סביב האחוזה עד שהגעתי מתחת לחלון.
היו שומרים בכל מקום באחוזה ואין לי מושג איך הגעתי עד כאן מבלי שיעצרו אותי.
כנראה שדיברתי מוקדם מדי כי תוך שניה יד סתמה את פי.
״בוס נמצאה בחורה שמנסה להתגנב דרך החלון.״ הבחור שסתם את פי, שכנראה השומר, אמר למישהו.
״מכניס מיד בוס.״ הוא הידק את אחיזתו בי.
פאק.
אני כזאת מטומטמת.
אבא שלי יראה אותי עכשיו.
אלוהים.
פאקינג ראש המאפייה יראה אותי עכשיו.
יהרגו אותי?
לא, הם בטח יחוסו עליי כי אבא שלי חבר בארגון שלהם.
או שזה אפילו לא יהיה משנה להם?
הם הרי לא ידועים כאנשים רחמנים.
מה עשיתי.
עצמתי את עיניי בחוזקה והתפללתי חרישית שאלוהים יציל אותי.
זה בידיו עכשיו.
השומר הוביל אותי לתוך האחוזה.
למרות מצבי לא יכלתי שלא להתפעל ממנה.
האחוזה הייתה ענקית, פאקינג עצומה.
הכול עשוי מזכוכית וקריסטלים בצורה הכי מוגזמת שיש.
מרגיש שכל תזוזה לא נכונה משהו יישבר פה.
הסלון מעוצב שחור וכך גם המטבח, ושאר הדברים עשויים מזכוכית.
נראה שהאחוזה בעלת אולי תשע קומות וזה בהערכה נמוכה.
איך לעזאזל ציפיתי לטפס לפאקינג קומה תשיעית?!
השומר הוביל אותי קומה ועוד קומה ועוד קומה ועוד קומה עד שלבסוף הגענו לדלת שחורה מטאלית עם שריטות עליה.
בצדייה היו כתמים אדומים, לבטח דם.
מה זה החדר הזה?
צעקות איומות ומקפיאות דמים נשמעו מתוך החדר.
בום.
ירייה.
דם נזל מתחת לדלת והגיע עד לכפות רגליי.
זה לא הרתיע אותי.
דם מעולם לא הרתיע אותי.
כשאהיה לוחמת, אראה דם בכל מקרה.
השומר הביט בי. ״זה לא מרתיע אותך ילדה?״ הוא שאל בגיחוך.
״לא.״ עניתי במהירות.
״הצרחות ששמעת, לא יתקרבו לאיך שתצרחי אם לא תשתפי פעולה ותספרי למה הגעת לפה. שמעת?״ הוא לחש באוזני בקול כבד.
לא עניתי.
זה הפחיד אותי, אבל השתדלתי לא להראות את זה.
הוא אחז במותני בחוזקה והתחלנו לרדת קומה, ועוד קומה עד שהגענו לדלת לבנה חלקה, מהודרת ויפה.
זה הרגיע אותי קצת, עד שהדלת נפתחה ואבי נגלה למולי.
עיניו נפערו.
״תעיף את הידיים שלך מהבת שלי!״ הוא זעם והעיף את ידיו של השומר.
הוא בא להתנגד לאבי אך האיש שמאחוריו סימן לו בידיו לשחרר.
השומר הכרין ראש והלך.
״אב..״
״מה לעזאזל את עושה פה לארה?!״ הוא צעק בכעס.
הוא אחז בידי בחוזקה.
״את מטומטמת?! מה עובר עלייך?!!״ הוא ניער את ידי.
״את יודעת למה את נכנסת פה?״
״את יודעת מה היה קורה אם לא הייתי פה עכשיו, ולא הייתי פה כדי להגן עלייך?״ הוא שאל בקול פחות כועס, אלא דואג.
הוא משך אותי לחיבוק חזק.
״סליחה אבא.״ לחשתי.
אך אני לא מתחרטת.
באתי לפה במטרה , ואני אשיג אותה.
עיניי הביטו באיש הגדול שישב על כיסא והביט במתרחש.
עיניים אפורות, קרות.
הוא לבש חליפה שחורה מחויטת , ללא פגם אחד.
שיערו שחור מוחלק לאחור ועל פניו צלקת ארוכה.
שום הבעה לא עברה בפניו.
הוא היה מפחיד.
הבן אדם הכי מפחיד ברמה הכי הזויה שיכולה להיות.
הוא היה מרתיע, המבט שלו היה הדבר הכי חודר שיש.
תתאפסי על עצמך לארה, תזכרי למה הגעת.
לוחמות לא מפחדות.
YOU ARE READING
לוחמת
Storie d'amore״אם אתה כלכך בטוח שלא אצליח , מה זה משנה לך לתת לי לנסות?״ שאלתי בהתגרות. הוא גיחך והושיט יד לעברי. מאינסטינקט חסמתי עם ידי את ידו. הוא הביט בידי בחיוך. ״את חושבת שיש לך את מה שדרוש כדי להיות לוחמת יקירתי?״ הוא שאל בזלזול. חייכתי, ״אני בטוחה שיש לי...
