לוחמת

פרק 3(לארה מוריסי)

התנתקתי מחיבוקו של אבי ואיפסתי את ראשי.
״לאן את הולכת לארה?״ אבי לחש ותפס בידי.
הבטתי בידו.
אל תיכנעי לזה.
״תן לי לפחות לנסות.״ שיחררתי במהירות את ידו והתקדמתי לגבר המאיים שישב ברוגע כל כיסא העור השחור.
נעמדתי למולו וניסיתי לשתק כל איבר בגופי שניסה לרעוד.
״זאת הבת שלך מנורו?״ הבחור שאל והזיז את מבטו לאבי.
אבי נהיה אדום.
הוא לא רוצה שאכנס לזה, אני יודעת.
אבל זה חזק ממני.
״אתם לא דומים.״ הוא חזר להביט בי.
הוא בחן כל חלק וחלק בגוף שלי, בפנים.
ללא בושה ובלי להתייחס לעובדה שאבי עומד ממש מאחוריי ומביט בכל המתרחש.
טוב בכל זאת, מה אני מצפה מרוצח, שיהיה לו בושה?
״אני רוצה להצטרף לשורת הלוחמים שלך.״ אמרתי במהירות.
ציפיתי לגיחוך, צחוק מזלזל.
אך הוא לא הגיע.
הוא המשיך לבחון אותי בקפידה בעיניו הקרות.
״את?״ הוא אמר בשקט.
״בחורה צנומה וחלשה שכמוך?״ הוא העביר את עיניו לאבי.
״אל תקשיב לה בוס, היא מדברת שטויות.״
״לארה בואי נלך הביתה.״ אבי התקרב צעד כדי לתפוס בי אך הבחור סימן לו עם היד לעצור.
הבחור התרוממם מכיסאו ונעמד למולי.
אם הוא היה נראה גדול בכיסא, כשהוא עומד הוא מפלצתי.
הוא היה גבוה ממני בשני ראשים לפחות, גופו היה גדול, ענק.
לא משהו מהעולם הזה.
הוא היה מאיים.
״את רוצה להצטרף לשורת החיילים שלי?״ הוא חזר על שאלתי .
הנהנתי.
״תצא החוצה.״ הוא פקד על אבי.
הסתכלתי על אבי בבלבול.
״אדוני..״ אבי התחיל לדבר אך הבחור קטע אותו.
״תצא. החוצה.״ , ״אני צריך לחזור על זה שוב פעם?״ הוא אמר בקול מאיים.
״אבא..״ סימנתי לו שייצא.
אני יודעת שהוא דואג לי, אבל אי אפשר לסרב פקודה מהבוס.
זה לא עבודה רגילה, זה פאקינג מאפיה.
אבי נשף אוויר ברוגז ויצא מהדלת, אך לא התרחק ממנה אלא נעמד מאחורי הדלת הסגורה.
הבחור שאף נשימה עמוקה ושיחרר.
״את יודעת מה מקומם של נשים בעולם שלנו?״ הוא שאל והתקרב מעט.
הרמתי את ראשי בגאווה וחסמתי כל טיפת פחד שהייתה בתוכי.
״אנחנו בדור מתקדם, מקומם של הנשים הוא כבר לא לשתוק ולהיות יפות.״ עניתי בחדות.
הוא הטה את ראשו מעט והוריד את עיניו אל שפתיי.
״למה את חושבת שתגיעי לרמה של החיילים שלי?״
״אני מטפח בו לוחמים מלידה, פאקינג מכונות.״ הוא אמר בקול רם מעט והגאווה בקולו ניכרה.
״אני יכולה להיות לא פחות משאר החיילים שלך.״ אמרתי בביטחון.
תוך רגע הוא ניסה ללפות את גרוני בידו, אך בזכות האינסטינקטים המהירים שלי והאימונים בקרב מגע והגנה עצמית, תפסתי בידו במהירות וברגע אחד של היסח דעת עיקמתי את ידו למאחורי גבו.
הוא גיחך, ובנגיעה קלה שיחרר את ידי מידו.
אני יודעת שהוא לא השתמש בכל כוחו עליי, אפילו לא השתמש בכלל בכוחו, אבל אני מקווה שזה מספיק שיראה שיש בי משהו.
״יש לך אינסטינקטים טובים.״ הוא אמר ספק לי ספק לעצמו.
חייכתי בלב.
״אבל זה לא מספיק.״ הוא אמר בביטול.
גבותיי התקמטו בזעף.
״אז תשלח אותי לפאקינג אימונים, תאמן אותי כמו שאתה מאמן את החיילים שלך! אני בטוחה שאף אחד מהם לא הגיע מהתחלה מכונה נכון?!״ צעקתי בכעס.
פניו החווירו מכעס.
הוא אחז בגרוני בחוזקה והפעם לא התחמקתי, אפילו לא ניסיתי.
״חוק מספר אחד, לעולם, אבל לעולם אל תחלקי לי פקודות ותצעקי עליי. שמעת?״ הוא שאל בכעס.
עיניו הקרות הביעו רגש הפעם, וזה היה כעס.
ידעתי שאני צריכה לשתוק, אך האופי שלי לא אפשר זאת.
השתמשתי באחד התרגילים שהמאמן שלי להגנה עצמית הראה לי והצלחתי לעקם את ידו מעט, אך כשזה לא שיחרר אותו לגמרי הוא הידק את אחיזתו יותר.
תירגעי לארה.
אל תשכחי מול מי את עומדת.
הוא שיחרר לאיטו את אחיזתו בי וצעד לאחור.
״מחר, 5:00 לפנות בוקר, תהיי מצויידת עם בגדי ספורט עלייך ותיק שיספק אותך לארבעה ימים.״
״אני אעביר אותך את הגיבוש שהעברתי לכל החיילים שלי, ואם תעברי אותו, תהיי חלק מהם.״ הוא אמר באדישות והתייישב בכיסאו.
הלב שלי צרח מאושר.
צרח, צעק, בכה מפאקינג אושר.
לא הראתי את זה, נשארתי אדישה כמה שאפשר.
״אל תפתחי ציפיות גבוהות יקירה, את לא יודעת מה מחכה לך.״ הוא אמר בחצי חיוך משועשע.
״תודה.״ אמרתי בשקט ויצאתי מהחדר.
שנייה לפני שבאתי לפתוח את הדלת הוא עצר אותי.
״חוק שני, את תפני אליי ב-הבוס, או אדוני. לא בשום צורה אחרת.״ הוא פקד.
לא היה לי אכפת משום דבר שיגיד כרגע, אז פשוט הנהנתי.
״כן בוס.״ אמרתי וחלחלה עברה בגופי למשמע מילותיי.
זה מה שרצית לארה, אז תתמודדי עם הרגשות האלה.