גאות ושפל

פרק 3 - הנער הלבן

אוליביה מונפרט בת השש עשרה הייתה נסיכה בממלכת המים. אחיה הגדול, נית'ן היה גדול ממנה ב3 שנים. אביה היה המלך טולדר ואימה, המלכה אורין מתה כשהיתה בת 8. היא הייתה ילדה עליזה לרוב שמביאה חיוך לאנשים מסביבה, היה לה שיער שחור ארוך ועיניים כחולות צלולות, היא הייתה בהירת עור ובכללי היא נראתה כמו בת ממלכת המים תיפוסית, אז למה שתנועת מרד תחטוף אותה?

זמן רב אחרי שמייטג' הלך היא עדיין חשבה על מה שאמר, 'שליטים רודנים' אביה היה מלך טוב ולא מלך רודן המתעלל בנתיניו, אז מה זאת אומרת 'שליטים רודנים?' ומאיפה בא הרעיון המגוחך הזה לאחד את כל הממלכות תחת שליט אחד? היו 4 ממלכות וזה היה הסדר בעולם, והוא לא ישתנה רק כי משהו בא ואמר שצריך לשנותו…

היא המשיכה לחשוב על כך גם כשהסוהר ממקודם הביא לה עוד ארוחה אך למרות מה שמייטג' אמר היא העדיפה לא לאכול עדיין. היא דחפה מעליה את הצלחת. הסוהר הסתכל עליה במבט בוחן אך השאיר הפעם את הצלחת במקומה ויצא. היא הסתכלה בצלחת שכללה לחם יבש וגבינה ולמרות המחאות של בטנה היא הסתובבה כדי לא להתגרות סתם.

אחרי הכל לא היה לה מה לעשות והיא התחילה להשתעמם במהירות, היא שכבה ושוב התיישבה אך לא יכלה לעמוד ולמתוח את עצמותיה בגלל השרשרת הקצרה מדי. הסוהר חזר רק עוד פעם אחת כדי לקחת את צלחתה ולהוביל אותה לחדר קטן מחוץ לתאה כדי לעשות את צרכיה. ההשפלה היתה גדולה אך היי לה בעיות גדולות יותר מלחשוב על השפלתה, היא עדיין לא ידעה מה תנועת המרד רוצה ממנה, אולי הם רוצים קלף מיקוח כנגד אביה, או אולי רצו לענותה בשביל מידע, אך אם רצו זאת צפויה להם אכזבה רבה.  היא לא ידעה כלום על מצב הארמון והשומרים, לא שיתפו אותה בדברים מאין אלו, לדעתם הנסיכה המושלמת היא לא יותר מבובה יפה שלא צריכה להשמיע את דעתה, והיא שנאה את היחס הזה, המזלזל. כאילו היא פשוט נערה יפה וטפשה שלא יודעת ולא מבינה כלום. היחידים שהתייחסו אליה ברצינות היו אחיה ומאלן- המשרתת שלה שהיתה גם חברתה הטובה ביותר, אפילו אביה לא שאל לדעתה ולא התייחס אליה ברצינות בשבילו היא היתה הנסיכה המושלמת- בובה יפה ושקטה.

היא תהתה איך עכשיו בארמון ואם כבר שלחו למצוא אותה, ואיך אחיה ומאלן מסתדרים, הם בטח מאוד נסערים… ליב שכבה על גבה והסתכלה על תקרת האבן הישנה והמשופשפת, היא המשיכה לחשוב על כך עד שנרדמה.

החלומות פקדו אותה שוב, אך הפעם הם לא היו קשורים לזיכרון או לאנשים שהכירה. ליב הייתה בחדר שקירותיו עשויים מעץ, הייתה לה תחושה כאילו הייתה במקום הזה בעבר למרות שלא ראתה אותו אף פעם. בחדר היה שולחן וכיסא העשויים גם הם מעץ ועל הכיסא ישב נער הנראה מבוגר במקצת ממנה. היה לו שיער חום כהה כמעט שחור, ועיניים חומות, אך נראה כי משהו לא היה בסדר עם עיניו, הן היו מזוגגות וכאילו לא רואות. הנער ישב ובהה במחברת עור שהייתה פתוחה על השולחן מולו, הוא ישב שם ולא זז. ליב ניגשה אליו, אך לא נראה כי הוא מבחין בה. פתאום על הדפים הרייקים מולו נוצרו מילים, היא לא יכלה לקרוא אותך בברור אך היה נראה כאילו נשרפו מבתוך הדף העבה כלפי חוץ, המילים היו מדוייקות. הנער מולה התעורר ונראה כי מבחין בה סוף סוף, הוא פנה אליה וצפה בה באותו מבט מפחיד מזוגג שהיה על פניו לפני רגע, ואז נראה כי מול עיניה הוא משתנה, חצי משערו בצידו הימני נעשה לבן, כמו כן עיינו הימנית נעשתה לבנה כמעט לגמריי חוץ מהאישון והעיגול החיצוני של העין. חצי משפתיו נעשו לבנות כחלכלות וצד גופו היימני נעשה חיוור. ליב נרטעה לאחור, מה הוא? חשבה לעצמה "אני? אני הוא את" הוא ענה לה במחשבתה. ליב קפאה במקומה. הוא ענה למחשבותיה בראשה שלה. "עליך להתכונן ימים קשים עומדים לבוא עליך ואיינני יכול להבטיח שאת תוכלי לשרוד אותם" שידר אליה הנער. החלום נעשה מטושטש והיה נראה כאילו היא מתרחקת ממנו " רגע אבל מי…" היא כבר לא הייתה שם.

ליב התעוררה בפתאומיות. 'מה זה היה'? היא חשבה 'מי היה הנער הזה ולמה הוא התכוון?' אך נקישת מפתח קטעה את מחשבותיה. 'משהו לא בסדר' היא חשבה, זה היה שקט מדי. בפעמים הקודמות היא שמעה רעשים וצעדים ופתיחת הדלת לא הייתה מהוססת, אך הפעם דלת העץ הישנה חרקה ונפתחה לאיטה. בפתח עמד נער בן גילה בערך עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בהירות. הוא היה יותר גבוה ממנה ונראה מפוחד אך נחוש. הוא הצמיד אצבע לשפתיו כדי לסמן לה להיות בשקט, היא הסתכלה עליו בחשדנות בזמן שהוציא מפתח והתחיל להתיר את הכבלים שכבלו אותה לריצפה. "מי אתה"? שאלה בלחש "ששש, אחר כך" הוא השתיק אותה. אחרי שהתיר את כל כבליה היא שפשפה את מפרקי כפות ידיה שהיו פצועות קלות מהכבלים. היא נעמדה וכמעט נפלה אך הנער תפס אותה, ליב הייתה נבוכה, היא היתה חלשה והיא ידעה זאת. היא לא אכלה כבר בערך יומיים, אם החישובים שלה נכונים, והיא נראתה והריחה נורא. כל זה היה שולי ביחס לזה שהיא ניצלה, אך זה בכל זאת הציק לה קצת. הנער הוביל אותה החוצה, ושם היו עוד שני נערים בן ובת לנערה היה שיער בהיר באור הלפידים ועיניים חומות. היא הייתה או ממלכת האוויר או ממלכת האדמה. והענר היה בברור מממלכת האש, רק מלהסתכל עליו. היה לו שיער ג'ינג'י בוהק ועיניים על גבול האדום. ממבט ראשון הוא היה נראה מפחיד, אך משהעמיקה להסתכל ראתה על פרצופו הבעה ידידותית ומשועשעת, מסוג הפרצופים שנראים שהולכים לזרוק בדיחה בכל רגע, "אז מה? את הנסיכה הנודעת? לא יודעת למה אבל צפיתי ליותר" זו הייתה הנערה. ליב נבוכה ופרצופה נצבע אדום. היא לא חיבבה את הנערה. הנער שחילץ אותה אמר: "שקט ג'ס נראה אותך נראית טוב אחריי כל מה שעבר עליה". הוא היה חמוד אך ליב רק התכנסה בתוך עצמה עוד יותר. "אני תמיד נראת טוב" השיבה הנערה, ג'ס. "תמיד? אני זוכר דווקא את הפעם ההיא…" התחיל הנער האדמוני לאמר עם חיוך קונדסי על פניו "אל!" הפסיקה ג'ס את הנער, אל, במבט זועף. "בסדר בסדר לא צריך להתעצבן" גיחך אל. "תפסיקו לעשות רעש! אנחנו מנסים להיות חשאים בשם האלים!" הנער ששיחרר אותה הזדעף. "בסדר ריאן תפסיק להיות כל כך כבד" השיב אל "אין לך משהו להגיד? אולי תודה? אולי הו אל האדיר אייני ראויה שאתה אל הגיבור והנהדר תציל אותי?!" פנה אליה אל כשהוא משחק בהגזמה ומחקה קול של בת, הם הסתכלו עליה עכשיו, פרצופה הפך לאדום שוב "מי אתם?" היא שאלה. "מי אנחנו? אנחנו אלה שהרגע הצלנו אותך" השיבה ג'ס. "טכנית עדיין לא הצלנו אותה עלולים לתפוס אותנו כל רגע ולכן כדאי שנתחיל לזוז" ריאן אמר והתחיל ללכת לכיוון שממנו הביאו אותה. "הוא תמיד ככה אבל אל תדאגי את עוד תלמדי לחבב אותו" לחש לה אל. ליב הנהנה אך החליטה להישאר בשקט לבינתיים. היא עוד לא ידעה מי הם ומה הם רוצים ממנה ואם באמת אפשר לבטוח בהם, היא לא מהאנשים שהצלה אחת תגרום לה לבטוח בהם לגמרי, בינתיים היא תהיה זהירה ותראה לאן המים זורמים. הם המשיכו ללכת, המערה התעקלה קלות כלפי מעלה היא חיפשה מים סביבה אך עדיין הייתה לה הרגשה חלולה והיא לא מצאה כלום.

בעודם הולכים ליב שיפשפה את מפרק כף ידה והמשיכה לחשוב על החלום שלה. הנער אמר שהוא היא, אך זה לא ייתכן. היא זאת היא ולא אף אחד אחר. כמובן שנשמעו סיפורים לפעמים על גילגולי נשמה, אך ליב לא כל כך האמינה בהם. הרעיון שהנשמה שלך חייתה ומתה פעם היה מצמרר, היא העדיפה לחשוב שהנשמה שלה היא שלה בלבד. הנער גם השתנה, כל צידו היימני הפך ללבן כולל עיינו. זה היה סימן רע. לא משנה מה קורה לגוף, הנשמה לא נפגעת מכך. והעיניים מראות אל תוככי הנשמה, אם העיניים פגועות, זה מראה שהנשמה גם פגועה וגרוע מכך, אם צבע העיניים שונה אחת מהשניה, הדבר יכול להעיד על פיצול אישיות או על 2 נשמות שהשתכנו באותו הגוף. מכיוון שגם צבע עייניו השתנה זה רק נהפך לתעלומה גדולה יותר והיא השתוקקה למצוא תשובות.