חיסול

פרולוג

החורף נסוג לאיטו, מחליף את ענניו האפורים בעננים לבנים, צחים כשלג. הפרחים החלו מלבלבים, צובעים את השממה מכוסת עלי השלכת בגוונים רבים, והבטחה של עונה חדשה נראתה באופק.

אומנם, זו הייתה התקופה ההיא בשנה בה מעטה הכפור עדיין אופף את הזריחה, אך כמו שנהג לומר תמיד; תקופה באה ותקופה חולפת. וכשאתה נמצא מעל מאה וארבעים יום באותו התא, סדר וזמן עונות השנה יהיה הנושא האחרון שתרצה לעסוק בו.

ארבעה קירות מפויחים, מתקלפים, הצבועים בגוון אפרפר, שאולי אי שם בשלהי שנות השבעים, כשרק בנו את הבניין הזה היו צבועים בלבן. וחלון קטן מסורג היטב, הפונה אל השמיים, היו הנוף המוכר שלו. פוגשים בו כל פעם שפקח את עיניו ונפרדים ממנו בכל פעם שעצם אותם.

הוא שולח מבט חטוף מבעד לחלון, מסתכל בריכוז מזויף על הציפורים המתעופפות בחופשיות על רקע השמיים התכולים, מהרהר בפארודיה המונחת לפניו, עפות הן על פני השמיים של אחד ממתכני הכליאה השמורים ביותר בארצות הברית אך חופשיות הן לצאת ממנו במשק כנפיים קצר. בסופו של דבר הוא מנתק את עיניו מהמראה, מחזיר את מבטו אל קרש העץ המוצמד לקיר חדרו, משמש כמעין שולחן קטן. מתעלם לחלוטין מנוכחותו המשגיחה של הסוהר התורן בשעת כתיבת המכתבים השבועיים.

הוא הרים מהשולחן את עט הפלסטיק הכתום שהוגש לו קודם, נאנח קלות לפני שהחל כותב על הדף הלבן תחת עיניו הבוחנות של הסוהר. הם פחדו מפניו, אי אפשר לדעת מה יבחר לעשות בעזרת העט שבידיו, כל טיפש יכול היה לדעת שקל מאוד להפוך עט לנשק מן המניין והם לא אהבו לקחת סיכונים. תנועה אחת לא נכונה מהצד שלו והם מבצעים בו משפט שדה ללא שופט או עדים.

קרני השמש החודרות מבעד לסורגים, שוברות במידת מה את האפלוליות השוררת דרך קבע בתאו, מאירות לו את הדף, מקלות עליו את מלאכת הכתיבה. אצבעותיו נראות כמרחפות על הדף בשעה שהדיו בוכה מהעט, כותב הוא אות
אחר אות, מילה אחר מילה במהירות מסחררת.

אין ברשותו הרבה זמן, ידע. בעוד שלוש עשרה שעות לכל היותר הבלשים של משטרת ניו-יורק ימצאו את מה שהוא רוצה שהם ימצאו. בתקווה שהדבר לא ימצא קודם לכן בידי אזרח חטטן. ועד שזה יקרה המכתב חייב להגיע לידיהם של השוטרים.

ההפתעה צריכה להיות מושלמת.

ורק בעזרת דייקנות חולנית ועמידה בזמנים הוא יוכל לכבוש את המטרה הזאת.

כשהגיע לקצה הדף הוא חתם את שמו ומספר האסיר בקטן ואחר הניח את העא בחזרה, נשען לאחוריו, מותח את ידיו לצדדים בתנועות גמישות, במטרה לשחרר את שריריו הדואבים, מפהק בקול רם שהסב את תשומת ליבו של הסוהר.

"סיימת?"- הלה שואל בקול רועם, עיניו נעוצות בפניו בחודרניות מלאת תיעוב שאינו מתאמץ להסתיר.

הוא מהנהן בראשו לאישור. טיק קטן מרצד בצד עינו השמאלית בשעה שמכניס את הדף למעטפה החומה באיטיות, שומר על קצוות הנייר לבל יתקמטו. ידיו סוגרות את המעטפה בדייקנות, מדביקות את הקצוות אלו באלו כמורגלות בכך. כשמסיים, הוא מוסר בשתיקה את המעטפה הסגורה יחד עם העט לסוהר, ואחר חוזר לשבת על דרגשו, מבטו נעוץ במבט חולמני במידת מה בתקרה, עווית של חיוך מרוחה על פניו.

הוא דייק.

______________________________________

מה נשמע אנשותתת?!
נחשו מי חזרו?!
חתימות אחר כך....

תפציצו בהצבעות ותגובותתתת💪🏻
שלכם, לוקה🤍

עם ישראל חי🇮🇱