חיסול

6

קוראים יקרים שלי-
הפרק שלפניכם אולי קצר יחסית, אבל הוא נכתב באורך זמן של גלות פלוס בלי מינוס.
קצת ברכבת, קצת במכללה, קצת בין מבחן למבחן והרבה בלילות.
תוך כדי מחסום כתיבה ודיכאון תקופת מבחנים אכזרי.
השקעתי בו את הנשמה שלי בערך ואני מקווה שהוא לא יפול מקודמיו ולא יאכזב אתכם אחרי הנצח שהמתנתם בשבילו.
ו... תזהרו ממני, תפציצו פה בתגובות והצבעות.
חשוב לי לדעת מה אתם מרגישים/חושבים ברגעי קריאה.
אוהבתתתתת, קריאה מהנה (או שמא מענה כי בספרים שלי אין לדעת) ♡

___________________________________________

הוא התעורר באחת, ללא כל סיבה נראת לעין, בוהה באפלה השרויה על המקום, שבחלוף השניות התברר לו כחדר מבעד לעפעפיים פתוחות כדי מחצה. רכות המזרן והכר עליו נח גופו עמדו בניגוד למה שהיה בכלא. שם היו לו זוועות שיעשה עימן חסד אם יבחר לקרוא להן מזרן, כרית ושמיכה.

הוא רצה לעצום את עיניו בשנית, להרפות ממרוץ החיים ולהניח לעצמו לחזור אל השינה המתוקה שדמתה כגאולה בפניו. אבל זה היה בגדר רצון בלבד. במציאות עיניו בלשו לכל עבר, מנסות לזהות את המקום הזר. נתקלות במראו של אלכסנדר, שפוף על הריצפה בצמוד למיטתו, ראשו מונח על המזרן וידו אוחזת בידו שלו, עיניו עצומות.

הוא כולא בחזהו את האנחה שאיימה להפלט מפיו, מתרומם באיטיות לנוכח מסך הזכרונות מהימים האחרונים שהכה במוחו ללא רחם, משחרר את ידו בעדינות מזו של אלכסנדר, מתיישב בקצהו של המזרן, כמה שיותר רחוק ממי שמשמש מעת לעת בתפקיד הבעל שלו.

אלכסנדר לוקח נשימה חדה, ידו המיותמת זזה לכיוון פניו, מנקה את צידי פיו משאריות שינה בלתי נראות לעין. "התעורתת", הוא אומר, קולו צרוד משינה, מרים את ראשו.

"אבחנה חדה שרלוק", ליאל משיב. אין סרקזם בקולו. גם לא צניות. סתם אמירה בעלמא. "אל תישן על הרצפה, זה לא בריא", הוא מוסיף כעבור רגע, טופח בידו על המזרן מתוך הרגל, קורא לו להתיישב, מתחרט על כך מיד לאחר מכן.

"מסתבר שאתה כן דואג לי", אלכסנדר מתיישב לידו, עיניו נעוצות בפניו, מנסות ליצור קשר עין עם אלו שלו. "כבר חששתי שהתחברת לרעיון שרצחת אותי".

"אני אסיר תודה לך שאתה בחיים", ליאל משיב כמעט מיד. טון קולו עולה בחדות. הוא זע על מקומו, מתרחק. "אבל זה לא פוטר אותך מהסבר אלק, אני צריך שתסביר לי למה הרגת חפים מפשע וההסבר צריך להיות קצת יותר משכנע מ- 'ככה נראה קאסט צילומים אחי', כי המוח שעף לשוטר שהתפוצץ לי מול העיניים היה מציאותי".

"על איפור אפקטים שמעת?", אלכסנדר שואל בהתחכמות שאינה מסיגה דבר מלבד גל זעם נוסף מכיוונו של ליאל.

"תמשיך ככה אם אתה רוצה להתגרש כשהשחר יעלה", הוא סוף סוף משיב לו מבט לתוך העיניים. ואין טיפת צחוק בדבריו או בעיניו. ובכן גירושין זה לא צחוק, לא מילה שזורקים בכל קושי או משבר ובוודאי שלא מנופפים בה באיום בשעת ויכוח. ובכל זאת הוא משתמש בה, בחרדת קודש ובמלוא הרצינות.