חיסול

2

אם יערך אי פעם חישוב קר במטרה לברר איך חיים יכולים לההרס בבת אחת הוא יהיה הדוגמה המזויינת, עכבר מעבדה, פיציינט ניסיוני או כל שיט אחר. כי לו זה קרה, ובשונה משקיווה הוא לא התעורר מהחלום, גם כשהשעות נקפו והערב ירד, החלום המשיך להתקיים וליאל מצא את עצמו מביט בקיר הירקרק, המקולף ברובו וחף מכל תמונה, מוחו מרוקן מכל מחשבה. הוא לא ידע להניח אצבע על הנקודה המדויקת בה התחיל להבין שיתכן והוא ער היטב. הלוואי והיה באמצע לחלום עכשיו גם אם זה אומר שהסיוט הזה יהיה החלום שלו. אבל ככל הנראה אין לו את הזכות להנות מן הספק, אז הוא ישב על דרגשו, מכונס בשתיקתו, אינו טורח לתקשר עם שכניו לתא כלל. מבטו חלול.

אם זה לא היה עצוב, זה יכול היה להיות משעשע להפליא. הוא, האדם שבמשך שש שנים מזורגגות האמין באמת ובתמים שהוא לא רוצח, חווה נסיגה בסדר גודל שכזה. והפעם לא מדובר בהאשמה חסרת שחר על בסיס צער, כאב, אובדן ועוד כמה תסביכי גיבור כושל אלא במציאות ארורה שנפלה עליו מן השמיים, מרסקת את עולמו לשבבים.

יש לו חשק, לליאל, לקום מרצפת האבן המטונפת למרות הכאב החד שברגלו. ולצרוח על הסוהרים השכלים ההם שיפתחו לו את הדלת של התא המחורבן ויתנו לו לצאת מכאן, שיאפשרו לו ללכת הביתה, לבית החמים שלו. למרות שהוא יסתפק בכך שאחד מהם יופיע עם חיוך ענק על הפנים ויסביר לו שזו מתיחה. הוא לא יכעס עליהם אפילו, הוא מוכן להבטיח להם זאת, אם זו הסיבה שהם מתמהמהים מלסיים את הבדיחה הגרועה הזאת. אבל אף אחד מהם לא מגיע, וככל שהשעות נוקפות התקווה מתחילה לדעוך.

מה הוא אמור לעשות מעכשיו?! האם הוא אמור להמשיך את חייו בכלא כנידון למוות, מחכה יום יום להוצאתו של גזר דינו אל הפועל, מה שככל הנראה לא יקרה לעולם והוא רק יסבול עד שיאבד את עצמו לדעת?! שמישהו רק יאמר לו איך ממשיכים הלאה מכאן, רק את זה שיאמרו לו, שיגאלו אותו מפתחו של הגיהנום.

הוא גורר את גופו במאמץ אל הקיר. חושק את שיניו. מתיישב על רצפת האבן הקרה בקול נקישה. משפיל את מבטו, בוהה ברגלו הימנית שנפגעה עקב הנפילה, שולחת זרמים של כאב. יש לו יותר מסתם חשד שהיא נשברה בעקבות המפגש המרגש עם ריצפת התא אך זה לא משנה, כלום כבר לא משנה. הוא רק מנסה להזיז את הרגל הפצועה בעזרת ידיו לתנוחה הגיונית יותר וכואבת פחות.

וכשהשקט חוזר למלא את אוזניו, גם המחשבות שלו חוזרות, מכאיבות בעוצמתן. הוא בוודאות היה בבית שלו אתמול. חוגג לאית'ן את יום הולדתו השישי. ויגידו האסירים מה שיגידו, אין טיפת הגיון בכך שהוא הרג את האדם היחיד שאכפת היה לו ממנו, ואף פחות מכך את אית'ן, הילד שהפך אותו, אותם, את אלכסנדר ואותו מעוד זוג נשוי ורגיל להורים צעירים ונרגשים.

"אין מצב, אין שום מצב שבעולם שהשטויות האלו הן אמת", הוא ממלמל בשפתיים סדוקות, זבות דם כתוצאה מנעילת לסתותיו. "אין מצב", חוזר על עצמו שוב ושוב, כמו תקליט שבור. כאילו בכוחם של המילים לחדור לראשו דרך אוזניו ולגרום ללב שלו להפסיק לפעום כל כך מהר. "ליאל אתה היית אתמול בבית!", הוא ממשיך לדבר עם עצמו, עיניו תקועות על נקודה מסוימת בקיר המכוער, לחות מדמעות שעדיין לא מעזות לפרוץ החוצה. "חגגת לאית'ן יום הולדת, אתה יכול להיות בטוח בכך!", היה נחמד מאוד אם מישהו אחר היה אומר לו את המילים האלו. מאוד נחמד. במקום אחר, בזמן אחר, ואם אפשר אז גם בסיטואציה אחרת לגמרי. אבל עכשיו זה רק הוא, סגן נשיא מהולל שקבור באיזה כלא בניו-יורק, עם שכל שיצא להפסקת צהריים ועדיין לא שב ממנה, וישנו ספק גדול אם ישוב ממנה אי פעם. ולכל הנתונים הללו נוספה הרגל הזאת. שכואבת לו עד טירוף חושים מוחלט.