Royal sacrifice/הקרבה מלכותית

רפאל(19)

״מי את?״ שאלתי לתוך החושך של הלילה והסתכלתי מסביב על השדה העטור פרחים בכל הצבעים, איפה אני? לאחר שחקרתי את הסביבה העליתי את עיניי חזרה לעיניה הורודות כהות השייכות לאישה המבוגרת העומדת מולי, מסביב לשפתיה נמצאו קמטים שהיו הוכח לחיוכים הרבים שהיא נוהגת לחייך ומסביב לעיניה היו קמטים שהחשבתי קמטי זקנה,
״שלום רפאל״ היא אמרה, יודעת את שמי,
״שאלתי מי את״ אמרתי לה כתשובה והלכתי צעד אחורה כאשר היא התקדמה צעד לעברי, זה לא שפחדתי ממנה אבל המחשבה שאני נמצא בחלום ואני מודע לכך בלבלה אותי וגרמה לשיעורתי לסמור,
״אתה יודע מי אני, תנסה להיזכר ואז תחזור אליי...״ הקולה המשיך להדהד במוחי אבל אני רק התרכזתי בשדה הרחב שהתחלף לנהר הארוך והרחב של התנינים ששורר בין נוורדור לטריטון, נימצאתי מצידה של נוורדור בגדת הנהר ולידי נמצא ילד קטן האוסף אבנים מיוחדות לאוסף שלו, הייתי אז בן שבע וכאילו היה אתמול הזיכרון צף חזרה לנגד עיניי...

״אבן לבנה לאוסף הלבנים ואבן כתומה לאוסף הכתומים...״ מילמלתי לעצמי תוך כדי אסיפת האבנים וברירתם ומבלי לשים לב זזתי מהמעבר הבטוח של הנהר ועכשיו הייתי חשוף לכל תנין שרק עובר,
״תיזהר!״ שמעתי צעקה מאחוריי והסתובבתי לעבר הקול הצועק בדיוק ברגע שגל רוח העיף אותי אחורה ישירות לידיה העדינות של האישה שעברה במקום, התנין שעד לפני רגע ראה בי כטרף ברח מהמקום ואני הייתי המום מדי בשביל לדבר,
״אתה בסדר חמוד?״ שאלה האישה והתכופפה לצידי, נותנת לי להביט בעיניה הורודות והיפות, בעיניה המיוחדות,
״מי את?״ שאלתי בהתעלמות משאלתה,
״שמי אסטריד מייסון ילדי, ומה הוא שמך?״ שאלה אותי בחזרה,
״רפאל טריט, נסיך הכתר של ממלכת טריט״ אמרתי ברשמיות כמו שלימדו אותי,
״וואוו, זה מאוד נעים לפגוש אותך נסיך הכתר, ומ אתה עושה לבד?״ שאלה פעם נוספת בדאגה ניכרת,
״אוסף אבנים מיוחדות, רוצה לאסוף איתי?״ שאלתי את האישה שעכשיו ידעתי את שמה, אסטריד, וביחד אספנו את האבנים המיוחדות ביותר שנמצאו לי באוסף אי פעם, ומכל האוסף הזה לבסוף נשארה לי רק אבן אחת, האבן של אסטריד...

אסטריד, שמה של המלכה הקודמת, אשתו של המלך גבריאל בנו של אלכסנדר וסבתא רבא של אסטרה, איך לא זכרתי זיכרון שכזה? איך אני מספר את זה לכולם? ומה היא רצתה ממני בשדה? זו בכלל יחצה היא או שמוחי מתעתע בי ובחלומותיי? והשאלה החשובה מכולם איך היא יחצה שמה בגיל שבע אם היא נפטרה יותר משלוש שנים לפני שזה קרה...?שאלות רבות התרוצצו במחשבותי וכולן פסקו להרגשת יד המלטפת את חזהי,
״בוקר טוב...״ שמעתי לחישה באוזני ואת עיניי העברתי ישירות לעיניה של הנסיכה שלי,
״בוקר טוב...״ לחשתי לפניה הישנוניות בחזרה ונישקתי את שפתיה הרכות והתפוחות מהשינה הארוכה, ״למה התעוררת?״ שאלתי אותה בשקט, היא רק הזיזה את כתפיה בסימן שאלה ונשמה עמוק, ״אסטרה...״ לחשתי בשנית לפניה והפכתי את שנינו על המיטה כאשר נימצאתי מעליה, ״סיוט...?״ שאלתי לשפתיה ונשקתי לה, לא נותן לה זמן לענות מפני שידעתי מה תהיה התשובה וגם מפני שלא הייתה לי סבלנות לחכות לתשובתה, לשוני חדרה לפיה במהירות וידיי ליטפו את גופה העדין שזז מתחתיה, גופה התקמר לעברי וחיפש עוד מגע בין עורינו, אם רק ידעה ששום דבר, ששום קרבה בינינו לעולם לא תהיה לי מספיקה, לעולם לא תהיה לי קרובה מספיק גם אם נהיה בלי מרחק נשימה בינינו, הנחתי יד אחת על גבה התחתון בזמן שקיצרה אותו ומשכתי את גופה אליי וביחד העליתי את שנינו לישיבה על המיטה, ידיה הונחו על חולצתי והתחילו למשוך אותה כלפי מעלה אל בגלל הפרשי הגובה נדרשתי להתקופף לעברה ולתת לה להוריד ממני את החולצה מגופי, שפתיה מצאו את צווארי מיד לאחר שהחולצה הושלכה לרצפה ונישקה אותי בנקודה הרגישה ביותר, הנקודה שבה הדופק מורגש, שבין הכתף לצוואר,
״אסטרה...״ הבנתי בשקט ואחזתי בעורפה, מושך את פניה בעדינות ומטיח את שפתיי בחזרה על שלה ומשכיב אותה במיטה כאשר גופי מעליה וידיי מרימות את שמלה לעבר יריכיה, לפני שהספקתי לעלות אותה יותר ידה הונחה על שלי ועיניי נפקחו ישירות לעיניה,
״אני...״ היא התחילה לגמגם מילים לא ברורות אבל לי הכל יב ברור כשזה היה נוגע אליה ,
״אני יודע, גם אני...״ לחשתי בחזרה ונשקתי לאפה נשיקה קצרה בזמן שעיניה היו פקוחות לרווחה,
״איך..? למה..?״ כי כמה כל מיני שאלות מפיה כאשר כל מה שרציתי לעשות היה לתבוע אותו לעצמי,
״חיכיתי לך, שום רגע ושום מקום לא הרגיש לי מתאים מספיק בלעדייך...״ ידיה עלו לעורפי וליטפה את שיערי,
״אני לא מרגישה מוכנה לזה...״ לחשה לעיניי,
״אז לא נעשה את זה, אבל אם תרשי לי אני יכול לתת לך משהו אחר״ ביקשת מעיניה בשקט, היא הנהנה בראשה לעברי, השאירה יד אחת על שיערו. ראשי ויד שנייה הורידה לידיי שהחזיקו במותניה וכבר עשו את דרכן לאזור יריכייה, נשימה קטנה ועצורה יצאה מבין שפתיה, נשימה אחת שהיא כל מה שהייתי צריך בשביל לדעת.