נשקתי לשפתיה הרכות של אסטרה בזמן שהדמעות השקטות המשיכו לזלוג על פניה, כאשר ראיתי את הדמעה הראשונה חשבתי שתלך להוריה, למשפחת או לפחות שהם יבואו אליה לנחם אותה, אחרי הכל זה אמור להיות אבל משפחתי ואני לא חלק ממשפחתם ולא משנה כמה ארצה להיות, אבל כאשר אסטרה התעלמה ממשפחתה והניחה את ראשה על חזהי, מסתתרת מכולם הבנתי, היא לא רוצה שהם יראות את חולשתה, היא לא רוצה שהם יראו אותה בוכה ולכן היא מרטיבה עכשיו את חולצתי, היא נותנת לי לראות אותה בוכה, היא נותנת לי להרגיש את חולשתה ולאסוף את השברים, היא סומכת עליי בזה ומאמינה בי, כמו שאני מאמין בה, מצחי הונח ע לשלה ונשימותיו היו כבדות וכואבות,
״זה יהיה בסדר, בקרוב הכאב יעלם נסיכה קטנה שלי״ אמרתי בחצי חיוך עצוב,
״אבל זה כואב, כל כך״ אמרה,
״אני מצטער״ אמרתי בכנות לפניה ועיניה נפערו במעט, וגבותיה הורמו למעלה, היא מופתעת מדבריי,
״על מה אתה מצטער?״ שאלה לבסוף אחרי ההלם שתקף את גופה,
״אני מצטער שבגלל אבי גבריאל איננו, אני מצטער שבגללו היית צריכה לעזוב את הבית שלך יחד עם כל משפחתך״ עצמתי את עיניי ועצרתי מהדמעות שעקצצו בעיניי מלזוג להן, אין לי על מה לבכות, זה אמור להיו מעכשיו של אסטרה, רגע שלה ולא שלי, נדה העדינה הונחה על לחי ולקחתי את עיניי לשלה,
״למה שתעצור את הדמעות שלך בפנים? מוצר לך לבכות כמו שכולנו בוכים״ אמרה בשקט,
״אין לי על מה לבכות, זה רגע שלכם אין לי זכות לבכות״
״אני חושבת שאתה טועה...״ קול קטן נשמע מלידי וכאשר הזזתי את ראשי ראיתי את אמורה לידי, היא הייתה נמוכה ממני לפחות שלוש וחצי ראש ואפילו עוד לא הגיעה עד לבית שחי שלי, עיניה היו אדומות מבכי גם כן,
״אני יודעת מה אבא תמיד היה עושה כאשר בכית״ הרמתי גבה לידה ומזמן שמתי לב לכל שאר משפחת המלוכה על הסיפון מקשיבים לשיחתנו,
״איך?״ היה כל מה ששאלתי,
״אבא סיפר לי הכל, ואיים שאם אני אבכה הוא יעשה לי את אותו הדבר״ זעם טיפס וידיי ניקפצו לאגרופים, הוא עוד יקבל מהד מגיע לו, בעזרת אי המשפט או בלעדיו,
״אני לא בוכה אמורה״ אמרתי והרמתי אותה על ידיי, מניח אותה על בימה קטנה שהייתה באמצע הספינה, גורם לגובהה להיו תקצץ יותר קרוב לשלי, ״אבל זה לא אומר שאת לא יכולה״
״אתה לא מקשיב״ אמרה בכעס ופנים זועפות וקפצה מהבימה, רצה ישירות למתחת לסיפון,
״לזרוק עוגן!״ צעק קפטן הסיפון ועצר בעודי מללכת לאמורה, אבל אמרתי אמת, אני לא בוכה, לא מאז אותו היום, הבטתי לעבר האי שנגלה למולי, האי היה גדול אבל לא מאוכלס חוץ ממבנה הדומה לארמון במרכזו של האי, ציפורים רבות ישבו על העצים ונראו עד לכאן, יחד עם השומרים שלא חסכו בהגנה,
״מה עושים מכאן?״ שאלה אסטרה,
״רק אתה ואסטרה תרדו״ אמר קולה המוכר של המלכה אסטריד,
״אסטריד אומרת שרק אני ואסטרה צריכים לרדת״ כולם הביטו בי והנהנו,
״אוקיי, אז תרדו שניכם ותדעו אנחנו מחכים לכם כאן, בסדר?״ אמר המלך איתן אבל בעיקר שאל את ביתו אם בסדר, רוצה לדעת שהיא לא מפחדת העתיד לבוא,
״בסדר״ אסטרה אמרה והתקדמה לגשר הירידה מהספינה שסידרו ומעצרה, מסתובבת ומושיטה את ידה לעברי,
״לא צריך לתכנן או משהו כזה? איך הם ייתנו לנו להיכנס?״ שאלה אסטרה לאחר שאיזנו ידיים יחדיו לפני הירידה מהספינה,
״חכו פה״ אמרלד אמרה וירדה מהר מתחת לסיפון, חוזץרל אחר דקה עם קופסאה בידה שאותה הניח על הבימה הקטנה שלפני כן העמדתי את אמורה עליה, מהקופסא היא הוציאה גלימה מבד משי יפה ועדין, את הגלימה היא הניחה על גופה של אסטרה שלא התנגדה,
״זהו הגלימה שהמנהיגה קיבלה מהשופטים ביום שאי המשפט הוקם, היא הייתה חלק מהם עד יום מותה, את החלוק זה סבתך אסטריד קיבלה מהשופט הראשי ומאז הוא נשאר חבואי בספינה עד שהמנהיגה תשוב לאי זה, עד שאת תחזרי הנה״ אמה סיימה את מילותיה וסיימה לקשור את החוטים המסובכים סביב גופה של אסטרה,
״״תודה אמא״ היא אמרה בשקט וחיבקה את אמה, ״נחזור הכי מהר שנוכל״ אמר והסתובבה לעברי וחשובי ידיים ירדנו מהספינה לעבר החול הרך, בדרכנו לשיירי הזהב הגדולים ומלאי החוקים החבואים בהם.
״הם ייתנו לנו להיכנס?״ שאלה אסטרה כאשר התקדמנו לשערים שהיו כבר מולינו עד שיכולנו אפילו לשים לב לעיטורי פרחים הקטנים המופיעים עלהם, השומרים שעמדו בכניסה בחנו אותנו מלמטה ולמעלה והסתכלו אחד על השני, מיד לאחר מכן שני השומרים שעמדו בשער הוציאו את חרבותיהם וגרמן לי להוציא את שלי במגננה על אסטרה אבל לצד הבא שלהם לא ציפיתי, שניהם הניחו את החרב בחוזקה בתוך החול בעזרת חודה ככה שהיא עמדה במקום, כל אחד עם יד ימין על החרב כורע ברך, הסתכלתי על אסטרה המופתעת שהביטה על החיילים שנראים את כבודם למנהיגה שלהם,
״ברוכה השבה גבירה״ אמר החייל הראשון שהנחתי היה המפקד של האחר, שניהם הביטו אך ורק על אסטרה שעמדה מאחוריי, חמי גופה מסתתר מאחוריי עקב המגננה שהראתי וחצי אחר מתחיל לצוץ, היא זזה ממני והתקדמה קדימה,
״אתם יכולים לעמוד״ פנתה אליהם, ״שמי הוא אסטרה מייסון״ אמרה בקול בטוח בעצמה למרות שראיתי שהיא לא מרגישה נוח עם מה שקרה הרגע, עם תשומת הלב שקיבלה באופן הכי מפתיע שיש, שני השומרים קמו על רגליהם והביטו לעברה ואז לעברי, בוחנים או מכף רגל ועד ראש ואש על חרבי שנמצאה בידי במצב לחימה,
״הוא איתי״ אמרה אסטרה לעבר השומר הראשי שהחזיר את עיניו לשלה,
״מי הוא אם יורשה לשאול גבירה?״ הם פנו רק אליה ואני נשארתי בשקט, לא כי חשבתי שזהו לא ממקומי לא לדבר אלה כי אהבתי לראות אותה בטוחה בעצמה ויוצאת קצת מאיזור הנוחות שלה, ועם לחייה הסמוקות זה בכלל היה מראה מלבב,
״רפאל טריט, נסיך הכתר של ממלכת טריטון, והארוס שלי״ שניהם נדרכו למילותיה האחרונות ולאחר מכן הביטו לעברי והנהנן בכבוד מפניי שאני הוא הארוס של המנהיגה שלהם, הארוס שלה, אסטרה אמרה שאני הארוס שלה, ליבי התחיל להחסיר פעימות בזמן שחיוך טיפס על פניי,
״אתם מוזמנים להיכנס״ ברגע שהשומר אמר זאת השערים נפתחו באחת ואני הנחתי יד בידה של אסטרה,
״את מוכנה ארוסתי?״ שאלתי בהתגרות והרמתי גבה אחת, עיניה עלו לשלי כאשר חיוך ראשון מאז מה שקרה עלה לשפתיה,
״תמיד ארוסי״
YOU ARE READING
Royal sacrifice/הקרבה מלכותית
Romance״בעולם כמו שלנו, בעולם שאני נולדתי אליו קיימים שלושה סוגים של דם, שלושה סוגים של עיניים- האדום- חסרי הכוחות שממלאים את הממלכה בטוב וביופי שלהם, שחיים תחת שליטת המלוכה אבל גם זה משתנה מזמן לזמן מאחר שאבי הוא המלך הטוב והרחום שהממלכה אי פעם ידעה. הכחו...
