אני מביטה בך צועדת בשביל מלא קוצים, ורגלייך חבולות אך פנייך לא בוכות
אני מביטה בך צועדת בשביל של מחשבות בלי היכולת לעזור
אני שומעת את קולך ורואה את צערך אך את מרחיקה אותי ממך.
אני רוצה לך לעזור אך מפחדת להפריע , ומיכוון שאת כבר פה אולי תישארי ? חיבוק ושוקו חם אצלי את תקבלי.
את בונה חומות ומגדלים וסוגרת את ליבך, את מפחדת להיפגע ונסגרת בעצמך, בבדידות בחשיכה
אני מכירה את המקום ורוצה לך לעזור, להאיר לך מנהרה שתוכלי לראות הכל
אני מבינה את כאבך, את צערך, את בדידותך, את לוקחת את הכל, את הכאב ואת הפחד
את הולכת על שביל מלא קוצים של חששות ושל פחדים, את נחבלת את נפצעת אך עינייך לא בוכות, את סובלת ת'כאב באחריות ובגבורה אך פוגעת בעצמך, לא מרחמת על ליבך.
אני מביטה בך נעלמת כי השביל אינו נגמר והוא גובה מחיר יקר.
שומעת את קולך שחוזר לי בלילות ואומר לי לא לדאוג, מרגיע מנחם בוהק כמו האור
את נפצעת בשבילי , מרחמת על גופי, מרחמת על ליבי, אני רוצה לך לעזור שלא תקחי הכל לבד ואת אומרת לי לשבת
מרגיע שתכף הוא נגמר, השביל המעצבן והקוצים הם יעלמו, הכל יהיה מואר ונוכל לפסוע יחד לאורך הנהר
רק עוד קצת, ואת כמעט הגעת
ואני רואה את הקוצים חודרים לנשמתך ואת מתקפלת בכאב בלתי נסבל של שנים של הדחקה
וכשלא ראית לקחתי קוץ ודקרתי את עצמי, כאב כל-כך חזק תקף אז את גופי
איך את מסוגלת? איך את לא נשברת? איך את עוד עומדת? רוצה אני לשאול
ואת כמעט כבר מסיימת, ואת גוססת את נובלת.
את נופלת ונפרצת, את נקרעת ביגון
את מתפללת אל הסוף בלי לדעת שהצלחת
את לוקחת את חרבך ותוקעת בליבך, רק בשניה האחרונה את רואה את סוף השביל ואותי שם מחכה
הקוצים אותך עיוורו בכאב בלתי נסבל, לא ראית את סוף השביל, אלה כאב שלא נגמר
וסופך קרב ובא בגלל חומות ומגדלים
ודמך נוטף שחור משחור
ועינייך כבר בוכות
וליבך מפסיק לפעום, עם טיפות הדם האחורנות
אני רואה את עינייך הכבויות משנים של הדחקות מאבדות מיקוד מאבדות תקווה ואת מעט החיות שבהן עוד נשארה.
בראשי תמיד תהיי, בליבי את תיזכרי ואם תבואי לבקר חיבוק גדול את תקבלי.
