החלק מכיל תכנים של אובדות והתאבדות, הקריאה על אחריותכם.
~~~~~~~~~~~
הוא יצא משם בוכה. כובע הסוודר כיסה את ראשו ומנע מהגשם הכבד לפגוע בשערו. מסכה שחורה כיסתה את החלק העליון של פניו, ורק עיניו וקצה אפו ניתנו לראיה.
עיניו הכחולות היו רטובות, דמעות זרמו מהן כמו ממפל.
זאת היתה פרידה? הוא לא ידע.
כואב לו לחשוב על כך, הוא רק רצה ללכת לישון.
ראשרו היה טרוד באוברת'ינקינג בעשרים וארבע השעות האחרונות ולא שם לב להרס העצמי שהוא העביר את עצמו .
הוא היה סף התקף חרדה כבר יומיים, ומחשבותיו נדדו אל חבילת הכדורים והסכין המחובאים מתחת למזרון העבה שלו.
''אני לא יכול יותר.'' הוא צעק לעבר השמיים, תוהה אם יש אלוהים, ואם כן, האם הוא שומע אותו?
צרחותיו רק התגברו עם צעדיו. וידיו עברו בלא מודע לראשו, תופסות את השערות שלו בעוצמה. מושכות אותן בעצבים. מאיימות לקרוע את נשמתו דרך ראשו.
"אני לא יכול יותר '' הוא לחש לעצמו בקול צרוד ורדוף. רדוף ברוחות הפנימיות שלו עצמו.
"אני לא יכול יותר.'' הוא חזר על דבריו כמו זומבי.
"אני לא יכול יותר'' הוא התחיל לרוץ בשדה הפתוח, מנסה להגיע לקצה.
אני לא יכול יותר הוא כתב על דף מקומט שהיה בכיסו.
ו- אני לא יכול יותר הוא חשב בראשו שניה לפני שקפץ מהקצה, מותיר אחריו רק פיסת נייר קטנה, שהתנופפה לה ברוח לאחר קפיצתו.
חמש מילים כתובות עליה בכתב צפוף ועקום.
אני לא יכול יותר. סליחה.
ואולי, יום אחד פיסת הנייר הבודדה תגיע על אהובתו שבבית מחכה.
