-פחות מ10 שעות אחרי שפרסי ואנבת' הלכו-
נ.מ. ניניה
"ניניה חכי לי!" אמא צעקה לי בחצי הדרך למטה מהצוק.
אחרי שאבא הופיעה ואמר לה משהו, יצאנו ל''טיול'' עד ללונג אילנד, עדין לא הגענו אבל.
היום בבוקר קיפלנו את המחנה שעשינו ביער ואחרי שעתיים מצענו דרך בטוחה (בארך) לרדת מהצוק לחורשה קטנה, שלא רחוק משם יש ישוב ממש-ממש קטן.
עכשיו תקשיבו, בעיקרון אני מתה על אמא שלי. היא מדהימה. יפה, מצחיקה, מגניבה, זורמת, שרה יפה, אוהבת לטייל, היא מושלמת. אבל אפילו בישבילה, זה מוגזם.
בעיקרון היינו מטיילים ועושים קמפינג לשלוש ימים מקס, אבל יקח לנו שש ימים להגיע ללונג אילנד.
"ניניה, את יכולה בבקשה ליראות אם יש עצים טובים למדורה?" אמא שאלה כשהגיע, לא אפילו הבנתי את זה וכבר יורד השמש.
אולי כדי שאספר לכם איך היא נראית ומה השם שלה. קוראים לה אליאנה הרן. יש לה עיניים בצבע לבן-שקוף כזה- כמו קרח. יש לה שיער קצר מתולטל בצבע כרמל והעור שלה בצבע חום שוקולד יפהפייה.
אני נראית כמוהה. יש לי אותו העור, אותו צבע שיער רק גלי ולא מתולתל, ויש לי אותם עיניים רק יותר כחולות.
בקיצור, הלכתי לחפש עצים למדורה ואחרי קצת זמן נפלתי על משהו. היסתכלתי, וראיתי שזאת נערה.
לנערה היה שיער כחול יפה סבוך בעלים ועצים, היו לה גם הרבה חתכים בכל הגוף. הבגדים שלה היו ממש קרועים-בצבעים כתום וכחול.
עיני ניפערו לרווחה ובלי לחשוב פעמיים התחלתי לתפל בה בלי ליבדוק דופק. (מה שאסור לך לעשות אף פעם. זה ממש ביזבוז זמן אם אין דופק.) הוצאתי מהטיק הקטן שלי את הדברים הנחוצים והתחלתי ליתפור ולחבוש אותה.
באמצע לא יכולתי ליראות עוד אז הדלקתי מדורה קטנה מהעצים שמסביב והמשכתי. בארך אחרי שעה גמרתי עם הכל ובדקתי אם יש דופק.
בקושי, אבל היא עדין כאן. התחלתי לעשות החייה עליה. אחרי עוד 10 דקות של יסורים הנערה התחילה לנשום בקצב סדיר וירדתי ממנה.
"ניניה!" אמא רצה אלי מתוך היער. "דעגתי נורא, איפה היית-" אימי ברגע הזה ראתה את הנערה ועינייה ניפערו בהפתעה והיא היתקופפה ובחנה אותה ליפני שפנתה אלי.
"איך מצאת אותה?"
"היא הייתה כאן ונפלתי עליה" אמרתי
"למה לא הבאת אותה אלי?"
"לא חשבתי על זה"
"טוב," אמא אמרה מוציאה בקבוק מים מהתיק שלה. "עשית עבודה טובה. אבל אסור שהיא תזוז, זה יכול להרוס את כל מה שהצלחת לעשות."
"בסדר," אמרתי "אז ישנים כאן?"
"כן" אמא אמרה "עכשיו תעזרי לי לחמם אוכל." אחרי שאכלו בדקתי את הדופק של הנערה וכמו מקודם, הוא היה יציב.
"צריך לתת לה שם." אמא אמרה פתאום ממאחורי. הסתובבתי וראיתי אותה שוכבת בשק שינה שלה מסתכלת על הכוכבים.
"מה?" שאלתי לא מבינה.
"אנחנו לא יכולות להמשיך ליקרוא לה 'נערה' עד שתיתעורר." אמא הסבירה.
"אוקיי... אז איזה שם?" שאלתי
"אולי ליילה?" אמא הציעה.
היסתכלתי על הנערה ואמרתי: "מה אם אנג'לה,"
"את יודעת שהמשמעות של זה זה מלאכית באיטלקית, נכון?"
"כן"
"בסדר, אנג'לה הוא שמה," אמא אמרה ונישכבתי בשק שינה שלי.
"לילה טוב אמא" אמרתי עוצמת עיניים.
"לילה טוב מתוקה" היא השיבה ונירדמתי.
. . .
"ניניה, ניניה, תיתאוררי מתוקה."אמא ניערה אותי להכרה.
"אני ערה, אני ערה," אמרתי בפיהוק.
הייתה שעת זריחה כשהיא העירה אותי. אמא סידרה את כל הדברים שלנו. "בוקר," אמרתי והיתיישבתי.
פניתי לאנג'לה ובדקתי לה את הדופק, לא היה. "א-אמא?" גימגמתי, לא מסוגלת להוציא משפטים מובנים.
"מה קרה מתוקה?" היא שאלה ובאה לצידי. היא בדקה את הדופק שלה והפנחם שלה קדרו במין חמלה. "אוי, אני כל כך מצטערת מתוקה.
את עבדת כל כך כשה. אני מצטערת." היא חיבקה אותי ובכיתי לתוך החזה שלה.
"זה בסדר," היא אמרה אחרי שכל הדמעות גמרו לי. "היא במקום יותר טוב עכשיו. היא בסדר." ניגבתי את הדמעות וחייכתי בעצב והיא נישקה לי את המצח.
-אחרי שנתיים במחנה החצויים-
"איך את מרגישה?" אחי ויל שאל אותי. היינו על הגג של ביתן אפולו. מיסתכלים על השקיעה.
"כאילו הרגע לקחו לי חלק מהלב." אמרתי.
אתמול אמא שלי מתה והדבר האחרון שאמרתי לה זה 'אני לא סולחת לך', אני הייתי כזאת מתומתמת.
ויל חיבק אותי ובכיתי לתוך החיבוק שלו, מרגישה מוגנת.
בכל המשך היום לא חשבתי על אמא שלי. חשבתי על אנג'לה, הנערה שניסיתי להציל ליפני שנתיים. מצחיק לא? אני עדין חושבת עליה אחרי שנתיים.
"על מה את חושבת?" קיילה שאלתה אותי בארוחת ערב.
"אנג'לה," אמרתי, משחקת עם הפסטה שלי.
"את עדין חושבת עליה?!" ויל שאל באי אימון.
"כן..." אמרתי.
טוב, הפרק הבא יהיה כל כך שווה את העיכוב.
נ.ב. אני מצטערת על זה.
YOU ARE READING
הבובה של גאיה
Fanfictionהיי זה סיפור על נעמי בקנדורף בת דודה של צ'ארלס בקנדורף. נעמי היא נערה שמחפשת את בן דוד שלה במשך שנתיים. רגיל לא? אבל הינה, היא לא נערה רגילה היא חצויה. במשך הסיפור נעמי תקבל הפתעות , מישפחה חדשה, אהבה בלתי צפויה, אבא שהיא אף פעם לא רצתה וגורל בלתי...
