נ.מ. אנבת'
אחרי שפרסי נירדם על הכתף שלי הפסקתי לדבר על הנוף, ואני ונעמי פשוט דיברנו על כל מיני דברים.
בסופו של דבר היא שאלה על ההרפתקאות שלי ושל פרסי, אז אמרתי לה הכל.
"וואו," נעמי אמרה כשסיימתי "ומה הדבר הראשון שאני פעם אמרת לו?"
הייתי צריכה לחשוב שניה ליפני שאמרתי: "אני חושבת שזה היה 'מה קורה ביום אמצע החורף' אבל אז הוא היתעלף אז זה לא ניקרה. בואי ניראה... זה היה... 'אתה מזיל ריר כשאתה ישן'." ראיתי שהיא מנסה לא לצחוק אז אמרתי "את יכולה לצחוק," והיא ישר היתקפלה מצחוק, גיליתי עיניים. "כן,כן, אני יודעת שזה מצחיק שזה הדבר הראשון שאמרתי לפרסי, אבל הינו ילדים. זה לא שידעתי שהוא יהיה החבר שלי."
היא היסתכלה עלי במבט יודע והחזרתי לה אחד. זה היה יכול להימשך נצח, אבל הרכבת נעצרה והינו צריכות ללכת.
ניסיתי להאיר את מוח-אצה בעדינות, אבל זה ברור לא הצליח. קמתי מהכיסא והראש של פרסי נפל על מושב הכיסא. "מה? למה? איפה?" צחקתי ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי.
"צריך ללכת מוח-אצה," אמרתי והוא קם.
"חלזונות, אתם באים?" נעמי שאלה וגילגלתי עיניים. יצאנו מהרכבת בדיוק כשהדלתות ניסגרו.
יצאנו מהרכבת התחתית באמצע ניו-יורק והתחלנו ללכת ברחובות. "אז... לאן הולכים?" פרסי שאל.
"הולכים להר אותריס." נעמי אמרה ואני ופרסי הסתכלנו עליה מופתאים. (וגם הפסקנו ללכת.) בעיקרון כשהולכים למסע חיפושים לא יודעים בהתחלה לאן הולכים.
הסתכלתי על פרסי ווראיתי שהוא חיוור כמו דף. ואז נזכרתי שזה המקום שבו פרסי ואני החזקנו את השמיים. (וכימעט מתנו תוך כדי.) "אנחנו לא חוזרים לשם." אני ופרסי אמרנו פה אחד.
"למה?" נעמי שאלה "הייתם בני שלוש עשר כשזה קרה, ועכשיו אתם בני שבע עשרה. הבנתם את גאיה, אתם לא באמת מפחדים עכשיו מטיטאן קטן, נכון?"
"לא, אבל זה מביא זיכרונות... רעים." פרסי אמר, אבל עצר ליפני שאמר 'רעים', כאילו חושב על מילה אחרת. חיברתי אותו חזק, זה היה המסע חיפושים הראשון (והאחרון) של ביאנקה להר אותריס, ופרסי הבטיח לניקו שהוא יחזיר אותה בחיים, אבל לא הצליח. והוא עדין מעשים את עצמו.
פניתי אל נעמי "למה צריך ללכת לשם?"
"אני צריכה לתקשר עם משהיא," נעמי אמרה.
"עם מי את צריכה לתקשר?"
"עם גאיה." נעמי אמרה ונרתעתי ממנה. למה שמשהוא ירצה, מרצונו, לתקשר עם המפלצת הזאת? חשבתי למה נעמי היתה רוצה לעשות זאת, אבל לא חשבתי על משהוא מרגיע אז שאלתי. "למה את צריכה לדבר איתה?"
נעמי לא ענתה ופשוט הוציאה מראה מהכיס היסתכלה בבואה של עצמה, ולבסוף אמרה "אני צריכה לדעת מי אני."
"מה זאת אומרת? את נעמי בקנדורף בת פוסידון!" אמרתי, נעמי פנתה לפרסי. "קלאריס אמרה שגאיה אמרה שאני לא הייתי מי שאני בלעדיה, זוכר?" הסתכלתי על פרסי וחשבתי לשניה שהוא רוח רפאים, הוא היה כל כך חיוור.
"פרסי? אתה בסדר?" שאלתי מהוססת.
"כן, כן, סבבה." הוא הצליח לגמגם. הסתכלתי עליו אבל הוא פשוט הסתכל על האדמה. "אז נעמי," פרסי מלמל מסתכל עליה. "איך את יודעת לאן ללכת?" המשכנו ללכת תוך שנעמי מספרת לנו על השיחה שלה עם פוסידון.
תיזכורת: הנבואה היא;
עם עזרה מהרפורמה האדמה ישמור,
רק אחד יחזור.
האבוד יחזור עם הנשימה האחרונה,
בעלי חדש ייעוד בראשונה.
רק רציתי שלא תיצטרכו ללכת אחורה, למיקרה שאתם רוצים לדעת אותה.
YOU ARE READING
הבובה של גאיה
Fanfictionהיי זה סיפור על נעמי בקנדורף בת דודה של צ'ארלס בקנדורף. נעמי היא נערה שמחפשת את בן דוד שלה במשך שנתיים. רגיל לא? אבל הינה, היא לא נערה רגילה היא חצויה. במשך הסיפור נעמי תקבל הפתעות , מישפחה חדשה, אהבה בלתי צפויה, אבא שהיא אף פעם לא רצתה וגורל בלתי...
