לוכד החלומות הרעים שלי - התמכרות

פרק 4

מרקו
דיו, הבחורה הזאת.
השיער שלה בלונדיני עם גוונים זהירים שאני מניח הגיעו מהשמש, והעיניים שלה, וואו.
הן בצבע כחול כהה, עם קצת ירוק זית זעיר אם מסתכלים מקרוב. העור שלה שזוף בגוון אדמדם חמים, השיער שלה חלק, אבל קיימים בו כמה גלים. פגשתי אותה לפני כמה ימים בערב, והיא כבשה אותי.
ביקשתי מאחד העובדים שלי, פרנצ'סקו, שישיג לי את כל המידע עליה.
כדאי לו למהר.
״מי זאת הבחורה מאתמול?״ לאונרדו שאל אותי כשיצא מהמקלחת. ״איזו בחורה?״ שאלתי בבלבול מדומה, מתנהג כאילו אני לא מפנטז עליה כבר כמה ימים. ״נו, הזנזונת מהלובי.״ הוא אמר ורציתי לחנוק אותו. ״לך מפה.״ אמרתי בחריקת שיניים. ״מה?״ הוא צחקק. ״לא משנה, אני אלך.״ אמרתי בזעם ויצאתי מהחדר. התלבטתי אם ללכת לבר, אבל בסוף החלטתי ללכת לבחורה שלא יוצאת לי מהראש.
שיחדתי את המאבטח בכסף כדי שהוא יודיע לי כל פעם שהיא יוצאת, וזה עובד מעולה. היא אמורה להיות בחדר עכשיו.
דפקתי בדלת. היא לא ענתה.
דפקתי שוב. היא עדיין לא ענתה.
לבסוף התייאשתי ופתחתי את הדלת עם מפתח שגנבתי מהפקידות קבלה בלי שאף אחד שם לב, והיא לא הייתה שם.
תוך כמה שניות הבנתי שהיא מתקלחת, ולא יכולתי לעצור את המחשבות עליה, רטובה, ערומה, ושלי.
החלטתי להפתיע אותה, לכן חיכיתי שהיא תצא.
כן... קצת התחרטתי על זה שהיא יצאה רק אחרי שעה וחצי.
״אלוהים ישמור!״ היא צרחה וקפצה במקומה. ראשי נפל לאחור בזמן שצחקתי בקול. ״איך הצלחת לעשות את זה, לעזאזל?!״ היא התעצבנה. ״לשמוע אותך שרה שירים של טיילור סוויפט במשך שעה וחצי? זה היה קשה, מודה. אבל זו אחת מהתכונות הטובות שלי,״ היא פלטה נחירת בוז. ״אחת התכונות הטובות? אין בך-״ ״את צודקת, כל התכונות בי טובות.״ קרצתי לה והיא גלגלה עיניים. ״אתה מוכן ללכת מפה? אני רוצה להתלבש.״ היא הצביעה על דלת הכניסה. ״הנה.״ שמתי את היד שלי על הראש. ״תתלבשי, אישה.״ היא הביעה עוד נחירת בוז. ״תסתובב, אידיוט.״ היא ציוותה וכמובן שהקשבתי. לצערי.
סתם, נראה לכם שלא הצצתי?
״היי! מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!״ היא צעקה. ״לא עשיתי כלום.״ אמרתי בתמימות. ״קודם אתה פורץ לי לחדר בזמן שאני מתקלחת, ואחר כך אתה מציץ לי כשאני מתלבשת? מה יהיה השלב הבא? תקשור אותי למיטה ותעשה בי כרצונך?״ היא אמרה בהתגרות, וראיתי שהיא רומזת לי מה היא אוהבת.
וצדקתי.
היא אהבה את זה קשוח.
״אם את מתחננת..״ היא נראתה כאילו היא הולכת לעלות באש מרוב עצבים. ״אני לא. אתה זה שלא יודע לקבל לא.״ היא שילבה את ידיה על החזה שלה, פעולה שמשכה את עיניי לשם.
אלוהים אדירים, היא הורגת אותי. ״את משגעת אותי.״ נהמתי. ״למה? כי אני לא אחת מהבחורות שנותנות לך אחרי קריצה אחת?״ היא אמרה בחוצפה, חוצפה שגרמה לי לרצות להשכיב אותה על המיטה ולהפליק לה עד שהיא תצרח. ״תתעורר, אדון מה-שמו.״ היא אמרה ואז קלטתי שהיא לא יודעת אפילו מה השם שלי. ״מרקו.״ היא כיווצה את גבותיה לרגע ואז היא הבינה. ״מרקו מה?״ היא שאלה וחייכתי חיוך מתגרה. ״מרקו לה רומאנו.״ היא החווירה. ״טוב, מרקו. הגיע הזמן שתצא מפה לפני שאני אדווח למשטרה על פריצה.״ היא עמדה על שלה, אבל בכל זאת שמעתי את הרעד בקולה. צחקתי צחוק אפל ועמוק.
״אלוהים, מרקו. החוצה! עכשיו!״ היא צעקה והתקרבה אליי, כנראה כדי להרביץ לי. לא זזתי. ״תרגעי, קאטיבה.״ תרגעי, שובבה.
אמרתי כשהיא התחילה להכות אותי. ״אל תקרא לי בכינויים.״ היא דרשה. ״לא אמרתי משהו רע.״ התעקשתי והיא שוב נראתה כאילו היא עומדת לירוק אש. ״אמרת שאני שובבה.״ היא אמרה בחריקת שיניים. ״אני לא הילדה הקטנה שלך. אל תקרא לי פאקינג קאטיבה.״ היא צעקה וחייכתי. ״את אפילו יותר חמודה כשאת עצבנית, הא?״ ליטפתי את הסנטר שלה והיא התרחקה בזעזוע. ״מה אתה רוצה ממני?״ היא השמיעה נשיפת ייאוש. ״כבר אמרתי לך. את מוצאת חן בעיניי.״ היא הסמיקה. ״אולי, אם לא היית מטרידן שפורץ לחדרים, הייתי רוצה אותך.״ היא גלגלה עיניים. ״חבל שאת עכשיו רוצה אותי, מותק.״ חייכתי חיוך חצי ירח. ״אלוהים! אני שונאת אותך.״ היא ייללה. ״אז כן יש לך רגש אליי,״ היא הסמיקה באדום עז ואני גיכחתי. ״מה? מאיפה לעזאזל הבאת את זה?!״ היא צווחה. ״את מוכנה להפסיק לצעוק?״ פיהקתי. ״למה לי? יש פה זקן שפרץ לי לחדר!״ היא ייללה שוב. ״זה היה מעליב. אני לא זקן.״ אמרתי בייאוש. ״כן, בטח.״ היא חייכה חיוך מתגרה. ״תצאי איתי לארוחת ערב.״ אמרתי לאחר השתיקה שהשתררה בחדר. ״מה?״ היא כיווצה את עיניה בבלבול. ״שמעת אותי.״ אמרתי תוך כדי שהתקדמתי אל הדלת. ״אתה חי בסרט-״ ״אני אאסוף אותך מחר בשמונה.״ נופפתי לשלום ויצאתי מהחדר שלה.
לאחר כמה שניות קיבלתי שיחה. מספר חסוי.
״מרקו.״ נדהמתי לשמע הקול המוכר. ״לוקה?״ הנמכתי את קולי כדי שאף אחד לא ישמע. ״מה עם התוכנית?״ נשמע שהוא זז למקום אחר. ״מתקדמת.״ אמרתי בביטחון. ״לא אמרת לאף אחד, נכון? גם לא לאחיך?״ הוא נשמע דואג. ״אל תדאג. הם לא חושדים בכלום.״ התיישבתי על כורסה אדומה. ״פאנטסטיקו. נתראה.״ ניתקתי.
״מי זה הם? ובמה הם לא חושדים?״ נבהלתי לשמע קולה הקר מאחוריי. ״לא ידעתי שאת מרגלת אחריי.״ אמרתי כששמעתי אותה מתקדמת אליי. ״תגיד לי.״ היא התיישבה על הכורסה שהייתה ממולי. ״את לא צריכה לדאוג לגבי זה.״ סיננתי. ״אבל אני כן. עכשיו תגיד או שאני לא אלך איתך מחר למסעדה המזויינת.״ היא התעקשה. ״זה לא העניינים שלך, ילדונת. לכי לישון.״ קמתי מהכורסה והתקדמתי לחדר, עד שיד תפסה את ידי בחוזקה. ״מרקו. עכשיו.״ היא התעקשה. ״את ממש לוחמת, הא?״ רכנתי ללחוש באוזנה. ״אבל אני עייף. לילה טוב, לוסיאנה.״ חשתי בצמרמורת קלה על עורה כשהיא שמעה את שמה המלא. ״איך אתה יודע את זה?״ היא הלכה אחריי. ״לילה טוב, פרינצ'יפסה.״