לוכד החלומות הרעים שלי - התמכרות

פרק 7

מרקו
״מרקו, לעזאזל, אתה לא יכול לבטל חתונה רק כי בא לך להשתעשע עם ילדה בת 16!״ לאונרדו רוטן ובועט בקיר. ״לאונרדו! תירגע.״ אני צועק והוא מסתכל עליי כאילו עומד לצאת לו עשן מהאוזניים. ״אני לא אירגע! למה אתה יכול להתנהג כמו שמוק, בזמן שאני לא יכול לעשות כלום בלי אישור ממכם? לעזאזל עם זה! אני הולך.״ הוא מתכוון ללכת כשאני לופת את מפרק היד שלו בחוזקה. ״עזוב אותי, סטרונצו.״ הוא נוהם. ״כל הכבוד, אח קטן. למדת להתפרץ יפה,״ אני נוהם. ״אבל עוד נדרשת עוד פעם אחת, אחת, שתתפרץ עליי ככה, ואני מבטיח לך, שאני אתלוש לך את הזרוע ואתלה את זה במשרד שלי. קפישו?״ הוא גלגל עיניים. לאונרדו שונא להפסיד.
נו טוב, חבל שהוא נולד לאח כמוני. אני בטוח שהוא חסר ביטחון.
״שיהיה, אבל אם אתה לא מתחתן איתה, אני יכול לזיין אותה עכשיו? אני מחכה לזה במשך שנים.״ צחקתי כשהוא חיכה לתשובה ברצינות.
״תמיד יכולת, אחי. רק תעשה לי טובה?״ הוא קימר גבה ״תטפל בעניין
החתונה אתה, יש לי סידורים.״ הנחתי לו 500 יורו ביד ויצאתי מהמשרד.
היום הלימודים בסוכנות הדוגמנות מתחילים, לא שאני מתעניין, פשוט איזבלה רוצה להיות שם. כן, קניתי את החברה בגלל שהחלום של אחותי הקטנה הוא להיות דוגמנית. מה אני אעשה, היא רצתה ללמוד.
לפתע הרגשתי משקל כבד על גבי, וכמעט נפלתי על הפרצוף המזויין שלי. ״מי זה, לעזאזל?״ נהמתי, עד ששמעתי את הצחוק המתגלגל של אחותי הקטנה. ״בונג'ורנו, מרקו! איך ישנת?״ היא רכנה לנשק את הלחי שלי וירדה לי מהגב. ״בסדר, סורילינה.״ חייכתי אליה חיוך שחשף את הגומה שלי. ״יוצאים?״ הושטתי את ידי אליה והיא תפסה אותה ובאה איתי למכונית. היא לבשה שמלה אדומה, ונעלי עקב שחורות יחד עם תיק מעצבים שחור שאימי קנתה לה באחד הימי כיף שלהן.
אתם יודעים, אני חושב שאיזבלה ואימי הן שתי הנשים היחידות שאני לא חסר רחמים כלפיהן. את האמת? אני מעריץ אותן.
חשבתי לעצמי למה היא כזאת מאושרת היום, הרי היא תמיד מצוברחת ועצבנית.
אם זה בגלל בן...
לאחר 25 דקות של נסיעה, הגענו לסוכנות, ואיזבלה התרגשה יותר משחשבתי שתהיה. ״אוקיי, רגע, אני חייבת להיות מגניבה.״ היא מלמלה לעצמה, נשמה עמוק, ולבשה את משקפי השמש שלה. גיחכתי והובלתי אותה לסוכנות יחד איתי.
עלינו במעלית, וכמובן כשהגענו חיכתה לאיזבלה קבלת פנים בדיוק כמו שהיא רצתה. כולם דיברו איתה, ולא התייחסו אליה כאילו היא סתם ילדה קטנה. לאיזבלה יש קצת בעיה עם הגיל שלה, היא כל הזמן רוצה להראות שהיא בוגרת יותר, להראות שהיא מסוגלת יותר, להוכיח שהיא מתאימה לדור האחר.
כנראה שזה מה שקורה שאת חיה למשפחת פשע, נחשפת מגיל קטן לרצח בעינויים, ובקושי יכולה לצאת מהבית.
״איז, אני הולך, אם את צריכה אותי אני במשרד.״ לחשתי לה באוזן והלכתי למשרד. ״בונג'ורנו, סניור!״ אמרה קרינה, המזכירה שלי. זיינתי אותה כמה פעמים, ומאז היא לא עוזבת אותי בשקט. זה לא שהיא לא יפה, היא פצצה. אבל אני לא בחור של קשרים.
״בונג'ורנו, קרינה. תוכלי להביא לי קפה למשרד?״ שאלתי, למרות ששנינו יודעים שזו לא שאלה. ״ברור.״ היא חייכה. ״גרציה.״ השבתי מבלי לשים אליה לב ונכנסתי אל המשרד. נבהלתי שראיתי בחורה עם שיער בלונדיני, לוסי, נועצת בי מבט עצבני. ״התגעגעת אליי?״ חייכתי חיוך חצי ירח וקרצתי. ״ממש לא. למה אתה עוקב אחרי, לעזאזל?!״ היא רצינית? ״מותק, אין לי זמן לזה עכשיו.״ היא מתעצבנת. ״קודם כל, אני לא המותק שלך. ושנית, איך לעזאזל אין לך זמן לזה?! אבל לעקוב אחרי יש לך זמן?!״ היא צווחה. ״את יודעת למה יש לי זמן?״ היא מקמרת גבה. ״לאכול את הכוס שלך, לזה יש לי זמן, פרינצ'יפסה. אבל בינתיים, יש לי קפה לשתות״ אמרתי באדישות והיא התקדמה לדלת. ״בן זונה!״ היא גנחה ביאוש ואני צחקתי לעצמי.
דפיקה עדינה בדלת. ״כן?״ קרינה נכנסת עם הקפה שלי. ״הקפה שלך, אדוני.״ היא מביאה לי את הקפה ונועצת בי מבט מפתה. ״גרציה קרינה, ותפסיקי לנעוץ בי מבטים, לעזאזל.״ נהמתי ושתיתי שלוק מהקפה שלי. ״סקוזה מי, סניור. אתה פשוט כלכך..״ היא מנסה לגעת בחזה שלי. ״את משוגעת, מותק.״ היא מקמרת גבה ״זה מאד מחמיא לי ,אבל אני לא מעוניין. תמסרי את ברכתי לבחור שתיפלי עליו בפעם הבאה.״ קרצתי לה והיא צחקה צחוק מאולץ, ״קדימה. הדלת שם.״ הבכתי אותה עוד קצת והיא יצאה החוצה בפרצוף חמוץ. גיכחתי וחזרתי לעבודה שלי. התקשרתי לרוזליטה, הארוסה-לשעבר שלי. ״הלו?״ היא ענתה במהרה. נשמעת מקוצרת נשימה. ״וה טוטו בנה, רוזליטה?״ שאלתי בביטחון. ״אה, הכל בסדר, מרקו! אני פשוט באמצע אימון פה. תגיד, מה אחיך הצעיר רוצה ממני?״ גיכחתי. ״הוא סתם אדיוט. תתעלמי והוא יפסיק.״ היא צחקקה. ״אבל הוא דיי חתיך, אני חושבת שאני אלך עליו.״ היא אמרה ומיהרה להמשיך. ״טוב, אנחנו כבר נדבר.״ היא סיימה את השיחה.
אני לא נמשך לרוזליטה, ואני גם לא אוהב אותה כלכך... אני פשוט צריך אותה בשביל התוכנית שלי, אז אני חייב להראות שכן.
לפחות אני לא צריך להתחתן איתה יותר...
לרגע אני תוהה עם השיחה עם רוזליטה הייתה מוזרה קצת, או שאני סתם דואג. תוריד אותה, ככה לא תצטרך להתאמץ בחשיבה.. מתגרה בי קולו של סבא שלי, הוא המשוגע האמיתי מהמשפחה שלנו.
אני מסיים את הקפה שלי, ולאחר מכן ממשיך לעבור על תיבת הדואר של האימיילים שלי במחשב, ומקבל התראה של הודעה חדשה.

מספר חסום; התוכנית מבוטלת. הכל מבוטל. לך תזדיין.

זיהיתי ישר את הדיבור. זה לוקה. אבל מה לעזאזל קרה?

מרקו; שום דבר לא מבוטל, סטרונצו. אחרת המשפחה שלך תשלם את המחיר.

סגרתי את הטלפון, בעטתי בשולחן ושברתי את המחשב. אם בגלל המזדיין הזה הכל יתמוטט, אני- ״מרקו?״ לוסי קוטעת את המחשבות שלי ומתפרצת למשרד שלי.
לעזאזל איתה.
״מה לעזאזל עשית?!״ היא צווחת כשהיא קולטת שכל החדר הפוך. קמתי מהר מהכיסא שלי והצמדתי אותה לקיר. ״עזוב אותי, מה יש לך?!״ היא ממשיכה לצווח. ״עוד צרחה אחת, ואני נשבע לוסי, נשבע-״
״נשבע שמה?! אה? חתיכת פסיכופט!״ היא מסתכלת עליי כאילו אני מפלצת. חבל שהיא מגלה את זה רק עכשיו.
״צאי מפה.״ אני אומר, למרות שאני לא משחרר אותה. ״ומה אם לא?״ היא מתגרה.
״לוסי, תצאי מפה,״ אני נוהם.
״לפני שאני לא אצליח להחזיק את עצמי יותר.״