פרסבת- אל תעזוב אותי

1

נקודת מבט: פרסי

מחנה החצויים היה שקט ורגוע באחר הצהריים של תחילת נובמבר. העלים החלו מצהיבים ומאדימים כשהם נופלים על הקרקע, מכסים את האדמה בשמיכה פריכה ואדמונית. רוח קרירה החלה לנשוב לקראת בו הערב ופרעה את שערי כשהתקדמתי לכיוון ביתן זאוס במחנה השומם. בתקופה זאת של השנה היה המחנה כמעט ריק, רוב החצויים חזרו לבתיהם ולמשפחותיהם וניסו למצוא לעצמם לשגרה לפני שיצטרכו לחזור.

על המדרגות, מחוץ לביתן זאוס ישבה פייפר, שערה היה אסוף אחורה בצמה פרט לכמה קווצות שיער סוררות שנפלו על פניה, היא לבשה ג'ינס משופשף וחולצת טריקו ירוקה. היא שיחקה בפגיון שלה כשהתקרבתי אבל כשהבחינה בי מייד דחפה אותו לתיק הגב שהיה מונח בין רגליה.

צמצמתי את עיני אבל לא התייחסתי למעשה מעבר לכך. ״פייפר״ חייכתי אליה והתיישבתי מולה על המדרגות, העברתי את מבטי על תיק הגב ״אתם יוצאים היום?״ אהבתי שלמרות שכולנו הלכנו בדרכים שונות עכשיו, הם עשו את המאמץ כדי להישאר יחד.

היא הנהנה והוסיפה, בעודה מרימה את קולה לכדי צעקה ״כשג׳ייסון יסיים לארוז נוכל לצאת מפה כבר!״ היא פנתה אלי וחייכה כשקולו של ג׳ייסון נשמע רוטן משהו לא ברור מתוך הביתן הקטן. ״אני לא יודעת כמה אני מתלהבת מהרעיון לבלות את כל השנה במחנה מלא בחצויים רומיים אבל כבר קבענו כל כך הרבה תוכניות שיחזירו אותנו לפה כל כמה שבועות.״ היא משכה בכתפיה ״אז אני מניחה שאני לא צריכה לדאוג.״

הרמתי גבה ״זה אומר שתגיעו למסיבה של קונר עוד שבוע?״

״בהחלט יש מצב״ היא אישרה, בערך. עיניה הצטמצמו כשהביטה בי ממושכות ״מה אתה עושה פה ג'קסון? אתה לא אמור להיות בבית ספר?״ היא שאלה.

״סולאס יצר קשר, משהו על ניקו״ משכתי בכתפי ״האמת שהוא ממש דאג אבל אני חושב שהוא יהיה בסדר.״

״זה דוחה כמה שהם חמודים״ צחקה פייפר.

״כן, אבל אם אני אפסיד עוד כמה ימים יעיפו אותי שוב מהלימודים.״

״לא ניסית להתקבל אז לבית הספר של אנבת? איך הולך עם זה?״
״אני אמור לקבל תשובה בימים הקרובים״ אמרתי, אבל למען האמת למרות כל ההשקעה שהכנסתי בשנה האחרונה לא חשבתי שיש לי ממש סיכוי, זה היה בית ספר ממש טוב. ג׳ייסון יצא מהביתן ופייפר נעמדה וחיבקה אותו ״מוכן?״

הוא צחק ונשק לה ״כן בייבי״

פני התעוותו בגועל מועשה ״זה דוחה כמה שהם חמודים?״ החזרתי לה את המילים של עצמה כשנעמדתי גם והיא שלחה את ראשה לאחור ופרצה בצחוק. ליוותי אותם לכניסה למחנה ויצאתי ממנו בעצמי. התכוונתי ללכת לראות את אנבת, ידעתי שהיא מסיימת מאוחר היום כך שאגיע קצת אחרי שהיא מסיימת ללמוד. לא ראיתי אותה כל השבוע והרגשתי את הגעגועים שלי אליה כמו טבעת חנק שלוחצת על חזי ולא נותנת לי לנשום.

~~~

נכנסתי בשערי בית הספר התיכון של וולברי, התקדמתי לרחבה שהייתה ממוקמת בין שני המבנים, אחד מלא בכיתות והשני בחדרים. מספר תלמידים בתלבושות אחידות ישבו על הספסלים והעיפו בי מבטים כשסרקתי את המקום. לא יכולתי להאשים אותם, עם החולצה הירוקה והמכנס המשופשף קצת בלטתי החוצה. התקדמתי בין הספסלים לכיוון המדשאה הירוקה שבקצה המתחם, ידעתי ששם החכמולוגית שלי אוהבת לשבת עם ספר ולהנות מהאוויר הצח.

צדקתי, היא הייתה שם, יושבת תחת עץ האלון עם ספר בידה. אבל כשהתקרבתי גיליתי שהיא לא הייתה לבד. לידה ישב נער, היה לו שיער בלונדיני קצר והבגדים הקצרים שלבש חשפו קעקועים ושרירים. הוא חייך אליה, ולא יכולתי שלא להבחין כמה החיוך שזרק אליה, או הבעת פניו ומראהו הזכירו לי את לוק- מיהרתי למחוק את המחשבה מראשי וניסיתי לסדר את מחשבותי כשבחנתי אותם.

אנבת ישבה בפישוק רגליים, נשענת על גזע העץ הרחב שמאחוריה. שערה היה אסוף למעלה, אבל קבוצות סוררות נפלו סביב פניה. היא הייתה באמצע לדבר אבל השתתקה כשהנער שלידה הרים את ידו והזיז את אחת מקבוצות השיער מעיניה ודחף אותה מאחורי אוזנה. הסתכלתי עליהם כשהביטו זה בזה והרגשתי כאילו מישהו הוציא את אייברי הפנימיים והחזיר אותם שוב בסדר שונה. התלבטתי אם לגשת אליהם עכשיו או ללכת ולדבר עם אנבת מאוחר יותר, אבל לפני שהספקתי להחליט הבחור הבלונדיני סגר את המרחק ביניהם והצמיד את שפתיו לשלה.