פרסבת- אל תעזוב אותי

4

נקודת מבט: אנבת

נכנסתי לכיתה ביום ראשון בבוקר בקהות חושים. לא ישנתי ואכלתי כמו שצריך כבר שלושה ימים ועיגולים שחורים נמתחו תחת עיני, שערי היה מבולגן, חולצתי מקומטת והעניבה הכחולה של התלבושת האחידה לא הייתה מסודרת כמו שצריך. העברתי את סוף השבוע בניסיון כושל להשלים מטלות, אבל כל פעם שניסיתי להתרכז מבטו הפגוע של פרסי חזר לרדוף אותי. כעסתי על עצמי שבכלל נתתי למצב להגיע לזה, ידעתי יותר טוב. כל מה שרציתי היה להסביר לפרסי הכל, זה לא היה מה שהוא חשב, עצרתי את הנשיקה הזאת ישר והסברתי לדאש שיש לי חבר שאני אוהבת.

תהיתי כל השבוע למה הוא מתעלם ממני, מהתוכניות שקבענו, אפילו הלכתי לסאלי לבדוק מה קורה איתו יום לפני המסיבה הנוראית של קונור אבל לא היו לה תשובות בשבילי. או לפחות, כמו שגיליתי עכשיו, לא תשובות שהיא הייתה מוכנה למסור לי.

במידה מסוימת כעסתי עליו. למה הוא חיכה? למה הוא לא בא להתעמת איתי? או נתן לי הזדמנות להסביר? הזדמנות אמיתית. תהיתי מה היה קורה אם הוא היה בא אלי, הייתי רוצה להאמין שהייתי מספרת לו ישר, אבל אם הייתי כנה, התלבטתי אם להגיד לו בכלל משהו על זה. למרות שלא הייתה לנשיקה הזו שום משמעות ידעתי שזה יפגע בו וזה הדבר האחרון בחיים האלו שרציתי לעשות.

התיישבתי בשורה האחרונה, הוצאתי את הספרים מהתיק וזרקתי אותם בערבוביה על השולחן. השענתי את ראשי על ידי כששאר התלמידים נכנסו לכיתה וחיכיתי שהשיעור יתחיל. לא, למעשה פעם ראשונה בחיי חיכיתי שהוא יגמר. הפעמון צלצל והכיתה השתתקה כשפרופסור רולמריז התחילה לכתוב משהו על הלוח.

דלת הכיתה נפתחה ותהיתי מי האידיוט שמאחר לשיעור של טרה רולמריז, היא הייתה ידועה בכך שהעיפה מהכיתה את המאחרים. אבל היא החליפה משפטים עם מי שעמד בכניסה לכיתה ואחרי כמה דקות נכנס נער עם יופי של אל רומאי. הוא היה גבוה, נאה ושזוף, שערו הכהה היה פרוע ועיניו היו בצבע ירוק-ים, הוא לבש את התלבושת האחידה של בית הספר ועיניו סקרו את הכיתה בעצלתיים.

קפאתי. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. מה הוא עושה כאן? למה הוא לבוש ככה? זאת מתיחה? הוא פה בשבילי? השאלה האחרונה הציתה את ליבי בשביב של תקווה שנכבתה באכזריות בהמשך היום. הוא לא הביט בי ולו פעם אחת לפני שהתיישב במקום פנוי בקדמת הכיתה או בכל השיעור. ניסיתי בכל כוחי להתרכז בדבריה של הפרופסור אבל לא הצלחתי, מבטי נדד שוב ושוב לפרסי שישב כמה שולחנות לפני.

כשהצלצול נשמע לבסוף, מיהרתי לדחוף את הספרים לתיקי אבל כשהרמתי את מבטי פרסי כבר נעלם בהמון התלמידים. היו לי דקות ספורות להגיע לשיעור הבא שלי, ידעתי שלא אוכל לחפש אותו עכשיו, ובכלל זה יהיה חסר טעם עם כל התלמידים שרצים במסדרונות.

״הופתעתי שלא מצאתי אותך מקדימה. את בסדר?  את נראית קצת חיוורת״ פרופסור טרה תפסה אותי לפני שיצאתי מהכיתה והצמידה את ידה למצחי. כשעשתה זאת, פניה התקדרו, היא הסתובבה וכתבה משהו על חתיכת נייר ״אני רוצה שתלכי לאחות״ אמרה בעודה מעבירה לי את הנייר ״אישור מעבר״ הסבירה.